גבר ואשה, הוא והיא, סיפור אהבה תלוי באוויר, לא ברור אם הוא שוויוני, אם הוא אוהב באותה עוצמה שהיא אוהבת.
הוא אפור וחום, צבעים מעושנים, מחוספס, איש של ברזל ואדמה ואש חורכת, איש של עבודת כפיים, שתיקות ומשפטים קצרים, מוקף באלף הגנות וגדרות, נטול הגנות וגדרות, מתבודד, חשוף לעולם, נפשו נסתרת מסוכסכת.
היא בצבעי ורוד חם, אשה של אור, של מילים ולימודי תנ"ך, מורה ואם, פתוחה כמו קיץ, חייה חשופים, אשה מוגנת על ידי כל הסובבים אותה, נפשה נטולת תסביכים.
הוא רועי, שחזר מארצות הברית אחרי כמעט עשרים שנה שבהם נמלט מבני משפחתו שאינם זקוקים לו. עבד כרתך ומסגר בקנדה ובארצות הברית ובכל מיני עבודות מזדמנות בדרכים ושב ארצה כשנודע לו שאביו נוטה למות.
שנים לא ראה את אביו ואת אחיו, אפילו להלוויית אימו לא הגיע, קשור רק לאחותו התאומה המפגרת. בארץ הוא מסבלט דירה, ארעית כמוהו.
באותו בניין ובאותה קומה מתגוררת עדן, אם לטמיר, בן חמש. היא גרה עם מיקה שותפתה, מין דיירת שנתקעה בדירה ששייכת להוריה של עדן. עדן מחובקת על ידי משפחה חמה וחונקת, אבל נהדרת. הם מתערבים בחייה ומחליטים בשבילה, אבל יש להם נשמה פתוחה שאוהבת להעניק.
אפילו מאור, אביו של הילד, שמאורס להילה, אינו מצליח להתנתק מעדן ומהווה חלק בלתי נפרד מחייה, ולא רק שאיננו הגרוש שלה, מעולם אפילו לא נישאו.
ומי שחושב שמשפחה מתנכרת ומשפחה חונקת הם שני צדדיה של החברה הישראלית, אשכנזית ומזרחית, תמחקו את זה, אין פה אפילו לא קצה קצהו של סטריאוטיפ. רועי הוא רועי פרץ, עדן היא עדן אוזן. שניהם מזרחיים כדת וכדין ובכל זאת שני עולמות.
נעמה דעי סופרת מצויינת, היא חודרת אל מתחת לעור בטקסט מופלא ובדמויות נהדרות.
את ספרה הראשון, צערו העתיק של הירח, קראתי קודם ועדיין לא סיימתי לחוות דעה מוצקה. למרות יופיו, את ופתאום בוקר אהבתי יותר.
הספרים שלה עצובים, הטקסט דחוס וחודרני, גם כשלא קורה כלום, קורה הרבה. ספרים ישראליים כל כך.
אין ספק, דעי סופרת מוכשרת והדמויות שלה בלתי נשכחות.
(את הספר התחלתי לקרוא בחג השבועות ונתקלתי במילה סבלט, ולבושתי לא הכרתי אותה. מכיוון שחג היה וגוגל אינו בהישג יד, למדתי מה פרוש המונח רק למחרת החג. ובכן, למי שאינו יודע, סבלט, שכירות משנה).
