ביקורת ספרותית על ופתאום בוקר - ספריה לעם #841 מאת נעמה דעי
ספר מעולה

---

כל אוהב ספרים מכיר את ההרגשה הזו, שהוא קצת כמו בית מלון המארח שלל דמויות. כל אותם גיבורים מהספרים שקראנו לאורך השנים. חלקן של הדמויות דהו, חלקן התפוגגו, ויש את אלו שעדיין נטועות חזק. מתוקף מה שהן, מתוקף כתיבה משובחת, כזו הבוראת אנשים ע"י מילים. כמו הדמויות מספרה הקודם של נעמה דעי "צערו העתיק של הירח". הייתי מופתעת לגלות שעברו כמעט ארבע שנים מאז שסיימתי לקרוא אותו. העלילה כמו גם הדמויות לא היטשטשו בי, ואפילו לא במעט. ונשארתי מאז עם הטעם הטוב של כתיבתה של דעי, ונוצרה בי כמיהה לספר השני שלה. כמו אותה כמיהה שמרגישים כשרוצים לחזור למסעדה ולהזמין את המנה ההיא שעפתם עליה, ושהטעם שלה נשאר לכם על השפתיים.

כי אם כבר מסעדה ומזון - דעי כותבת גורמה. לא פחות.

ולהוציא ספר שני אחרי ספר ביכורים כל כך מוצלח, שגרף כל סופרלטיב אפשרי (ובצדק! לכל אחד ואחד) יכול להיות קצת מלחיץ. כי הרף גבוה.
ודעי... הצליחה לעבור את הרף אתם שואלים?
כן!!! ועוד איך הצליחה.
בקלות.

עדן ורועי נפגשים באקראי. היא מגדלת את בנה במשמורת משותפת עם אביו לו מעולם לא נישאה, ומתגוררת בדירה השייכת למשפחתה יחד עם מיקה, הדיירת הגרה שם בשכירות המתמודדת עם השֵׁדִים שלה. הוא רווק שהגיע לביקור בארץ אחרי הרבה שנים שחי בארה"ב, ועכשיו הוא מסלבט את הדירה מול דירתה של עדן. הקשר ביניהם נוצר כשבנה של עדן, טמיר, נופל במדרגות ופותח את הראש. רועי היה שם להגיש לו עזרה ראשונה, ואם כבר פתיחת ראש, היא תהיה כמוטיב חוזר לאורך כל הסיפור, ואצל כל הדמויות.

הם שני קְצָווֹת המקל. היא מגיעה ממשפחה חמה ומלוכדת. המשפחתיות שם סמיכה ועוטפת. המשפחה שלה תמיד שם, כמו חומה בצורה ויציבה. היא יודעת שלא משנה מה- הם תמיד יהיו שם מאחוריה.

בעוד שרועי תמיד לבד. ככה היה מאז ומתמיד. אף לא אחד מבני משפחתו עומד מאחוריו, והוא יודע, שלא משנה מה, זה רק הוא. כמו שהיה מאז הילדות. תמיד זה רק הוא. המשפחה שהיו היא עכשיו משפחה מסוכסכת, מפורקת. הם כמו רסיסים שנותרו מדבר שהיה פעם שלם, גם אם לא מושלם, המחפשים איך להתחבר מחדש.
וכמו מיקה, הדיירת שהפכה לבת משפחה בינתיים, גם עדן ורועי מתמודדים עם שֵׁדִים משלהם. זה לא שהחיים לא היכו בעדן. היא חטפה את המכות שלה, אבל משפחתה תמיד היתה בסביבה לחבוש לה את הפצעים, בעוד שרועי ליקק את פצעיו והסתדר בעצמו.

לשניהם היה את הריק הזה, את המקום הפנוי בלב לאותו אחד שימלא אותו.

דעי מיטיבה לכתוב על משפחתיות. כזו משפחתיות מכילה ואוהבת, ולא בהכרח תלוית גֵּנִים, מה שעושה את הסיפור לעוד יותר מרגש. ודעי יודעת לרגש.
אהבתי (מאוד!) את בחירת שם הספר. אהבתי את זה שהסופרת הביאה איזו טביעת אצבע, אולי אפילו בליווי קריצה קטנה, ויצרה רצף מסוים בשמות הספרים. כי אין יותר טבעי מהופעתו של הבוקר "ופתאום בוקר" אחרי הסתלקותו של הירח "צערו העתיק של הירח". אהבתי.

ועכשיו מה?
מחכה לשלישי. ולא, אני לא דוחקת. רק אומרת.

הכי הכי מומלץ!!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על ופתאום בוקר - ספריה לעם #841