"לעלות, להעפיל על הר, עד ראשו, עד הפסגה. הפסגה היא המטרה, הפסגה היא חלום. הפסגה היא שלווה. וככל שגדול המאמץ לכבוש את הפסגה, כן גדול האושר כשמגיעים אליה" (עמוד 24).
"פרקי יומן" (הוצאת העמותה להנצחת מאיר הר־ציון, 2020) הוא יומנו של מאיר הר־ציון (בעריכת נעמי פרנקל), שבו תיאר את מסעותיו כנער וחוויותיו כמפקד בצנחנים. מעטים, ובהם יצחק שדה, אורד וינגייט ואריאל שרון, תרמו כמוהו לעיצוב רוח הלחימה, הדוגמה האישית ונורמות והביצוע של צה"ל. פרקי יומנו הם עדות מרתקת, מכלי ראשון, לאופן שבו קבע הר־ציון נורמות אלו בגופו, כשהלך ראשון, הוביל ופיקד.
דוגמה מובהקת לאופן שבו עשה כן היא מבצע "עלי זית", פשיטה על המוצבים הסורים בגדה המזרחית של הכנרת בדצמבר 1955, ואולי פעולת התגמול המרתקת מכולן. הר־ציון פיקד אז על סיירת הצנחנים, שעליה הוטל אחד היעדים המאתגרים ביותר – כיבוש מוצב כורסי ומוצבי המשנה שלו. משימה שחייבה ניווט בשטח הררי והתגנבות חשאית ממש עד לגדר המוצב.
רגע לפני ההתקפה, כתב, התגלה הכוח בידי הסורים. אך הוא לא ויתר. הוא הנחה על מכת אש לחיפוי ועל פריצת גדרות המוצב. כשנחתכה גדר התיל פקד: "קדימה, להסתער!" (עמוד 234). מרגע שהחלה הלחימה הר־ציון לא היסס. "מהירות. עליה בנוי הכל. אנחנו פועלים נגד כוח עדיף. הפתרון – הפתעה. מהירות!
אנחנו נצמדים לקיר הבניין. המנורה מאירה את הדמויות הרוחשות בתוכו. יוסי מטיל מטען הרועם ומכסה את הכל בעשן שחור. אנחנו ממטירים אש. הבניין משתתק" (עמוד 235), כתב.
הכוח בפיקודו כבש והרס את המוצבים. במהלך הלחימה הרגו הר־ציון ואנשיו 27 חיילים סורים ושבו 27 חיילים נוספים. על האופן שבו פיקד על הכוח עוטר בעיטור העוז.
"מפקדים נבחנים בעיקר כשמוטלת עליהם משימה עצמאית. כשאין בקרבתם מפקד גבוה יותר היכול לסייע בידם, היכול במקרה של צורך לחלצם משדה הקרב" (עמודים 19־20), כתב בהקדמה לספר מפקדו בצנחנים, אלוף אריק שרון.
"ממפקד עצמאי נדרש המאמץ הגדול ביותר – הוא מנהיג את אנשיו, הוא לוחם ומסתער בראשם, הוא מחזירם בשלום לבסיסם לאחר הקרב. מפקד במצב כזה הוא הקובע אם המשימה תבוצע ואיך תבוצע, והשפעתו חזקה מכל פקודה או תדריך שניתנו מראש" (עמוד 20), הסביר.
הר־ציון, קבע שרון, "פיקד על רבים ממבצעי הצנחנים כשהוא המפקד הגבוה בשדה" (עמוד 20), וקבע בכוח אישיותו את רמת הביצוע הגבוהה ואת הצלחת הפעולה. לא בכדי הסמיך אותו הרמטכ"ל דאז, משה דיין, כקצין מבלי שעבר קורס קצינים ("בלי קורס" כפי שאומרים בסרט "מבצע סבתא"). דיין טען שלהר־ציון לא היה מה ללמוד שם. "לו נשלח לקורס זה, היה צריך להורות לאחרים ולא לשמוע תורה מפיהם".
אמנם, דמותו שנויה במחלוקת בשל "פעולת התגמול האישית" שביצע משנרצחה אחותו, אך המורשת שהותירו הר־ציון וחבריו, "שלא חוזרים בלי לבצע", שחותרים למגע ופועלים כאנשי מקצוע, הפכה מאז בצנחנים ללחם חוק שלאורו מחנכים לוחמים. כך למשל, זכור לי כיצד הסתיים אחד המסעות המפרכים עתיר הקילומטרים באימון המתקדם בעלייה (איך לא?) ל"אחוזת שושנה", החווה שהקים בבקעת הירדן.
מכאן, שהקריאה על דמותו מחייבת אמנם לדעת לבור את המוץ מן התבן, אך יש בהחלט מה לקחת ממנה בכל האמור בדבקות במשימה, במקצועיות הלוחם ובחשיבות מתן עצמאות למפקדים.
בשעתו כתב עפר שלח, בעצמו צנחן ותיק, לאחר ראיון שערך עם הר־ציון שהשיחה עמו הותירה אותו "מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר". כתב, וצדק.
