ביקורת ספרותית על תגידי מאת נועה עילם-שדה
ספר בסדר

---

ראיתי כתבה על נועה עילם שכתבה ספר על הטראומה שליוותה את חייה,
ומתוך סקרנות החלטתי לקחת את הספר. ההתחלה הייתה מרתקת.
נועה(נוני) כותבת הכול ללא עכבות, היא מגישה למשפחתה ולכל הסביבה הקרובה את החשבון בתוספת קנס וריבית פיגורים.
מה שהדהים אותי היה הזיכרון הפנומנלי שלה לפרטים הכי קטנים מימי ילדותה.

כשהייתה בת חמש, אימא לא אפתה עוגת יום הולדת, אלא תקעה נרות חנוכה על סופגניות ופקדה עליה להביע משאלה.
אימא אף פעם לא הכינה עוגת יום הולדת.
בכלל שני הוריה היו כל כך עסוקים בעצמם ובקריירה שטיפחו שלא הבחינו במצוקתה של הילדה לאורך שנים רבות.
נועה הייתה 'ילדת שמנת'. בית פרטי בסביון, חדר גדול משלה,
רישום לכל החוגים האפשריים, שבתות של טיולים, נסיעות לחו"ל, והורים שאפשר להשוויץ בהם.

לכאורה הכול מושלם, אך מתחת לכל השפע הזה הזדחל סוד נורא שנועה הרגישה בעל כורחה שותפה בסוד הזה,
והבינה שאפילו אבא הגיבור לא יעזור לה. כי אי אפשר לנצח את הסוד. כך נועה הקטנה חיה חיים כפולים.
מחד, היא תלמידה מצטיינת, ומאידך היא במבוי סתום של פחד וייאוש.
והסוד נמשך ונמשך עד יום הולדת 26.... שם נועה קיבלה החלטה!

פה התחלתי להרגיש שהספר חוזר על עצמו.
נועה מנהלת מחברת שיחות עם עצמה ומשתפת את הקורא בכל הגיג ובכל מחשבה,
ובכל פרט ופרט עד כדי דישה שבעיניי הייתה מעייפת.
ברור לי שהכתיבה הזאת בשבילה היא ריפוי עצמי, וזאת הדרך שלה לתרפיה נפשית,
אבל הרגשתי שאני קוראת ספר זיכרונות שאינו נגמר , ובעמוד 145 פרשתי.

» ביקורות נוספות של michalus
» ביקורות נוספות על תגידי