ביקורת ספרותית על תגידי מאת נועה עילם-שדה
ספר מעולה

---

ילדה בת רבע לשש לא צריכה שיהיו לה דאגות. ילדה בת רבע לשש צריכה לחשוב רק על דברים טובים, דברים משמחים. בגילה, היא כבר צריכה לדעת שיש גם רוע בעולם, אבל היא לא צריכה להרגיש את הרוע על בשרה.

אני זוכרת את עצמי בגיל הזה. בחופש הגדול שהפריד בין שנות הגן לבית הספר. כל החופש הייתי נרגשת לקראת המעבר. כל יום ליטפתי את הילקוט החדש, הסנפתי את ריח העור החדש. סידרתי את הקלמר שוב ושוב. הכל היה דברים של "גדולים", בכל החפצים הללו היתה הבטחה לדברים אחרים ממה שידעתי עד כה, לדרך חדשה.

מה ילדה בת רבע לשש לא צריכה?
היא לא צריכה לשאת על כתפיה הקטנות סוד כבד וגדול כמו הסוד שהיא סוחבת, כי כך הוא ביקש ממנה. דוד שלה. היא לא צריכה להרגיש הכי לא בטוחה במקום שהיה אמור להיות הכי בטוח עבורה. ילדה בגיל כזה לא צריכה לגלות שהאדם שאותו הכירה כל חייה, והכי יכלה לסמוך עליו - יתגלה כמפלצת אדם.

"התאמצתי, כי היה לי סוד נורא לשמור עליו. סוד שלא הבנתי עליו דבר ולא ידעתי לתת לו שם." (עמ' 26)

נועה נולדה למשפחה שהיא מלח הארץ. אבא קצין בכיר בצבא, מילא שורה של תפקידים חשובים ומוערכים. אמא קרדיולוגית ילדים. יש לה אחות ואח הגדולים ממנה. בית בסביון של שנות השמונים.
לימודים, חוגים, פעילות בצופים, כתבת בשבועון נוער, מוקפת בהרבה חברים, ומעל הכל תלמידה מצטיינת. ההצטיינות הזו נועדה לכסות על הדבר "ההוא", מה שהיה כתם בחייה, הטוב המכסה על הרע.

היו גם כמה קריאות לעזרה, אך הן היו כמו כדור תועה, שאף אחד לא תפס אותו, וכך התגלגל והתפספס.
בתוך כל אלו היא פיתחה ציניות וכעס. הרבה כעס . אלא שציניות היא תכונה מתעתעת. בזמן שהיא משדרת יכולת של הומור עצמי וחוסן, היא בעצם כל מה שהוא ההפך. היא כמו עור שני המסתיר מאחוריו את הדברים האמיתיים, החבויים.

שנים אחר כך, כשתלך לטיפול תבין שהכעס שהרגישה כלפי הכל וכולם, הוא כמו האצבע של הילד ההולנדי שעצר את החור בסכר שלל הרגשות שרחשו בתוכה. והיה שם הכל. החל מעצב וכלה ברחמים עצמיים, ובעיקר האשמה עצמית שרחשה בה שוב ושוב.

עילם שדה מספרת את סיפורה בצורה הכי גלוית לב, בכנות והרבה אומץ.
מהילדה שהיתה, דרך הנערה, עד לאישה שהחליטה לחשוף את סוד חייה, פתיחת הסיפור מול בני משפחתה, מול כולם, וכל אחד בנפרד. הכעס, האשמה, הרגשת הבדידות, השאלות שעלו. שנות הטיפול שעברה, הדרך לריפוי והחלמה.

נועה, תודה שאמרת, שסיפרת, ושיתפת. נצבט הלב לקרוא את מה שעברת, ובאותה נשימה הוא גם התרחב נוכח המסע המופלא שעשית עד לריפוי והשלמה. זה דרש הרבה תעצומות נפש ואומץ, ונראה שיש לך מהם בשפע.

בחירת צילום הכריכה היפהפיה של הקִינְצוּגִי, אמנות השברים היפנית, היא חכמה, ומדייקת את תוכן הספר. אהבתי את ההקבלה הזו של השבר והריפוי שלו, וכשאני חושבת על זה, אני מבינה שבעצם כל אחד ואחד מאיתנו הוא סוג של קִינְצוּגִי.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על תגידי