רציתי לפתוח את הסקירה על הספר הזה בציטוט מתוכו, ציטוט שלדעתי ולטעמי תופס את מהות הספר. אבל אז חיפשתי בין הסקירות של הספרים של דוד שחר, סקירות מועטות עד לכאב, וראיתי שכבר השתמשתי בטריק הזה בסקירה שכתבתי לפני ארבע שנים על הספר "המסע לאור כשדים". אז אין לי ברירה ואני חייבת להשתמש במתודה אחרת הפעם ולשבץ את הציטוט, שעליו אני לא הולכת לוותר, במקום מאוחר יותר בסקירה.
מה זה בכלל הדבר הזה נינגל? לדברי ויקיפדיה נינגל זו מילה שומרית שמשמעותה "המלכה הגדולה" והוא שמה של אלה במיתולוגיה המסופוטומית, אשתו של מלך האלים ושוכנת באור ובחרן. בספר הזה נינגל הוא אחד משמותיה של נערה שהיא אהבתו של המספר, ורוב הזמן אהבה לא ממומשת אלא חלומית וכוספת בלבד. במיתולוגיה השחרית נינגל, המוכרת לרוב האנשים בשם לינה, היא ביתו של ברל רבן, הלא הוא המשורר אשבעל עשתרות. כמו כן היא הבת של חוקרת הספרות לאה הימלזך שאמנם היתה נשואה למשורר ברל רבן אך סירבה לשאת את שם משפחתו רבן ובוודאי לא את שמו המחודש עשתרות. לינה-נינגל הינה גם אחותו של תמוז עשתרות שהיה חברו של המספר בתיכון ושנגלה לו שנים אחר כך בהופעה מפתיעה ביותר בפריז בשם לא צפוי ובתפקיד עוד פחות צפוי בעת שהוא, כלומר המספר, היה בעיר בשליחות של אמון רב שנתן בו הסופר אהרון דן.
וכך מתחיל הסיפור:
"נינגל נגלתה אלי בלילה לאור לשונות המדורה לפני שידעתי שהיא נינגל ואחרי שנכנסה שושי לחדרו של אשבעל עשתרות מבלי לצלצל ומבלי לדפוק על הדלת. היא ישבה על סלע ואני ראיתי מן הצד את שערה השחור, העבות, קלוע בצמה שמקיפה את ראשה מעל לרקה הצחורה ולקשת הגבה, ואת קו הלחי הגבוהה ואת האף הסולד קמעה ואת השפתיים המלאות הפתוחות בשירה על שורת השיניים הבוהקות בלבנן מול גיצי הלהבה, ואת עין האיייה החומה הלחה הנוגהת חלום."
ומכאן, מההיזכרות המקרית בפגישה הראשונה בנינגל בעודה שרה ליד המדורה, בזמן שהוא שוהה בפריס בשליחות אהרון דן והולך לפגוש את תומס אסטור המסתורי, ועד הפעם הבאה ששמה של נינגל יעלה בעלילה עם הקישור שלו לאלת הירח, ולאור כשדים הקדומה טרם הולדתו של אברהם אבינו ולקשר המשפחתי שלה אל תמוז עשתרות עוברים למעלה ממאה עמודים. בעמודים האלה, בין אהרון דן לתומס אסטור הקורא מתוודע יחד עם המספר למגוון סיפורים קטנים וגדולים מימי התיכון שלו בירושלים ברחוב הנביאים וסביבתו. גם אחרי שחזרנו לעניין נינגל ברוב הסיפור היא בלתי מושגת כך שהמספר עוקב אחריה למקום עבודתה בספריית בני ברית ברחוב החבשים, שהיום הוא רחוב אתיפויה, והוא מסתכסך עם הספרנית החדשה, זו שהחליפה את סרוליק הספרן.
כל אלה, המשורר אשבעל עשתרות, בנו תמוז, הספרן סרוליק וידידו גבריאל לוריא, יחד עם דמויות נוספות הם חלק מהמיתולוגיה השחרית, הקרויה גם "לוריאן" או "היכל הכלים השבורים", והיא מתחילה בספר "קיץ בדרך הנביאים" ומסתיימת בספר השביעי "על הנר ועל הרוח" ואולי כוללת גם את הספר "לילות לוטציה" שנקרא גם "השער הסתום", והספר "נינגל" הוא הרביעי כלומר האמצעי, ואולי המרכזי שבה. בעבר כתבתי ש"היכל הכלים השבורים" הוא מושג קבלי, אבל אני לא חושבת ככה עכשיו. כמובן שהקבלה עוסקת בכלים המקבלים את השפע האלוהי, וגם בשבירות ובסדקים ובקליפות ובספירות, אבל ככל שידיעתי מגעת אין לכלים האלה כל היכל, וזה דוד שחר שהגה ובנה אותו. הכלים השבורים, ככה אני מבינה, הם אנשים שנסדקו או שנשברו או שנפרמו אי שם במהלך הדרך והם כוללים את אותן דמויות חוזרות - אוריתה לנדאו ובעלה הרופא ד"ר לנדאו, סרוליק, ברל, תמוז, גבריאל, כמו גם את הגברת אנסטסיה ויסוצקי הנזכרת בספר הזה באריכות ובאחרים כמעט ולא.
אין נביא בעירו ועירו של דוד שחר היא ירושלים, ובעיקר האיזור הקטן של רחוב הנביאים, רחוב החבשים ועוד כמה רחובות קטנים בדרך. התקופה היא תקופת ראשית המנדט הבריטי, תקופה שהמספר של הסיפורים חווה כנער צעיר אבל מספר אותה כמבוגר ברטרוספקטיבה. העיר הזאת היא ממשית, עם רחובות, בתים, אנשים בשר ודם, מאורעות ורכילויות, אבל בו זמנית היא גם דימיונית מתנהלת כמו מתוך חלום ומקרטעת רצוא ושוב בין דמויות ובין סצנות. במובן הזה כל הספרים יחד הם פרקים של אותה סאגה ארוכה, אבל מאחר ואינם מובילים קו יחיד של עלילה מובחנת אין שום צורך לקרוא אותם לפי הסדר שנקט הכותב, או לקרוא את כולם בכלל. כל יצירה עומדת בפני עצמה, על אף שהמכלול הוא לכיד מבחינת הדמויות, והמקומות, ואותם אירועים מוזכרים במקומות שונים בספרים מזוויות שונות ובעיקר בדרך של היזכרות.
"בבית הקפה התיישבה אל שולחן שבפינת חלון - אל אותו שולחן שעליו סעד רחמים הנהג את ליבו וחיכה לבואה של אנסטסיה, ושאליו עתידים היו להתיישב ביום מן הימים ריינהולד ותמרה אחרי הצגת 'הדיבוק' על המדוכה של רצועת האוזניים ועגל הזהב. אין שום קשר בין הדברים וגם לא חשיבות, ולא הייתי מזכיר אותם אילולי נזכרתי בהם, ובין כך ובין כך שום דבר לא נשאר: לא רק השולחן, אלא בית הקפה 'פאראמונט' עצמו כבר אינו קיים מזה עשרות בשנים. אולמו הענק חולק לארבע או חמש חנויות, ודומני שרק הזווית בפינת רחוב ישעיהו ורחוב בליליוס משמשת עדיין כמסעדה. קולנוע אדיסון בלבד ממשיך להפגין את חזיתו הלבנה מנגד כבאותם הימים, אלא שזה עשרות בשנים שום תזמורת לא עורכת בו שום קונצרטים ושום מחזה - מקורי או מתורגם - לא מוצג בו, ואפילו לא סרטים מאולפני הוליווד. כיום עולים אליו לרגל מכל השכונות כדי לחזות בסרטים הודיים ותורכיים, ואם אמנם מוצגים בו, מפעם לפעם, גם סרטים אמריקניים או יפניים, אין אלו אלא סרטי קאראטה".
אני מסתדרת עם שטף התודעה, שטף שאינו פוסק לאורך מאתיים ותשעה עשר עמודים, ועם הקופצניות שחוזרת שוב ושוב על דברים שוליים ומבליעה בתוכה נקודות חשובות עד כדי שצריך לפעמים לחזור אחורה כמה עמודים כדי להבחין איפה היתה התפנית בדיוק, והרווח הוא ההומור העולה מבין התיאורים והדימויים של הדמויות הצבעוניות והאירועים האבסורדיים בגעגועים לעיר שכבר לא מה שהיתה פעם ואולי מעולם לא היתה ככה והכל הוא דימיון.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
