ספר משתרע על פני מאות עמודים, מבנה הספר מורכב מ-5 חלקים נפרדים שיכולים להיחשב כספרים בעצמם, סיפורים שוני כמעט לחלוטין אבל מקשרים בינהם נושאים מרכזים של התנהגות אנושית ואלימות, ובעיות צודרניות אחרות.
סנטה תרזה, הממוקמת בניו מקסיקו, זוהי הארץ שבה כל הסיפורים מתאחדים, ושם מתרחשים האלימות והפשעים המגעילים ביותר, המגיעים בצורות של חטיפה ועינויים, רצח נשים, רצח עם, הטלת מומים, רומנים ,סמים, מקרי מוות הנגרמים עקב כישלון מערכת המשטרה, ועוד הרבה יותר.
סיפור לא ליניארי, ומשפטים באורך פסקה, מבנה הסיפורים עצמם (פרק 4, במיוחד שבו מחציתו הוא רק יומני נשים שנרצחו בסנטה תרזה), כל נושא הפרנויה וכיצד הדמויות מייצגות/מרגישות. משהו כמו דו"ח משטרה, שבו הכתיבה רשמית וגם מלאה עד אפס מקום בפרטים על אדם נעדר. זה שואב אותך פנימה, ומאפשר לרגעים מותחים בסיפור להתרחש בצורה חלקה.
הספר הראשון עוסק במבקרים ספרותיים אובססיביים המנסים למצוא את משמעותם ביצירותיהם, כולם חולקים את אותה מטרה: למצוא סופר שהם אובססיביים אליו בשל איכות ספריו, וללמוד מאותו סופר. החיפוש שלהם מביא אותם לסנטה תרזה, שם הם נחשפים לפשעים. רומנים זוגיים מתרחשים בין הסופרים, חקירה של מעשיהם וחייהם בכללותם, מתרחשים מצבים רגשיים, וכל זה תחת מעטה של בדידות.
הספר הראשון הוא רק מבוא למה שבולאנו מכין לקורא.
משם, אתם נשלחים לסנטה תרזה. הפשעים האכזריים מתוארים סביב הדמות הראשית אמלפיטאנו, גבר שיש לו בת בשם רוזה.
הצמד מנסה לחיות את חייהם בשלווה בסנטה תרזה, ומראים לנו שזה אינו אפשרי. הפשעים בצורת רציחות, סחר בסמים וחטיפות היו תופעה קבועה בספר, ותמיד ליוו את הדמויות לאורך כל שהותן בספר. אמלפיטאנו הוא גיבור שמנסה להתמודד עם בעיות אישיות שלו בכל הנוגע לאשתו לשעבר הפסיכוטית, מה שמותיר אותו במצב של שגעון שבו הוא בקושי מסוגל לגדל את בתו.
חלק זה מראה כיצד העיר עצמה מפחידה וממלאת פחד. תחושה של אימה ופחד שחיים עלולים להיגמר בן רגע.. בולאנו מבהיר כאן שהעיר נשארת הקבועה, בעוד שהאנשים החיים בתוכה הם המשתנים המשתנים.
החלק על הפשעים:
החלק המרכזי של הרומן. זהו החלק הארוך ביותר ב-2666, והוא מתאר נקודות מבט רבות על העיר סנטה תרזה, במגוון צורות: בלשים, שוטרים, סופרים, עיתונאים, במאי קולנוע, פושעים, , נשים, רוצחים וכו'....
יומני המשטרה הללו לעולם אינם חוסכים בפרטים המגעילים על מה שקרה לכל מוות של נשים; פרטים על איך הן נרצחו, אילו הטלות בוצעו להן לאחר מכן, מה גרם לכך, מה הן לעולם לא מגלות על כך, מה גרם מותן לאנשים אחרים וכו'... יומני המשטרה הם יצירה משום שהם מראים את מה שבולאנו מנסה לומר: מותן מתחיל להפוך למספרים ולא למקרי מוות. האלימות בסנטה תרזה הפכה לנורמה ומותן, לפחות עבור חלקן, הופך לקומי וחוזר על עצמו יותר, מה שגורם לקורא לדאוג להן פחות ככל שהן מופיעות בין סיפורי הדמויות בספר: השעמום המתמשך של מותן הנורא המתמיד של הנשים בסנטה תרזה מראה את הבעיה הנוכחית של כוחות המשטרה שהוא הכישלון בטיפול בכל רצח בנפרד, מה שגורם לרוב מקרי המוות המתועדים הללו לעולם לא להיפתר.
יש עוד שני חלקים נוספים, אבל אני לא רוצה להלאות (עוד אלימות...) ומי שירצו יקראו.
אז זה הסיכום שהקוראים מקבלים: אין סיכום!, לא משהו שמרגיש גם מציאותי וגם אנושי..
קריאת "2666" ארכה לי שנה בדילוגים. יש אנשים שעשויים לוותר באמצע רק בידיעה שעליהם לקרוא יותר מ-500 עמודים (לרוב אני לא קורא ספרים כאלה ומשתעמם מהר), מה שיכול להפוך את הספר לפחות נגיש. אם הגודל אינו בעיה עבור הקורא, אז ספר זה טוב. מצריך ריכוז ומאמץ וקצת קשה בגלל האורך , התאורים והאווירה הדכאונית