“בלילה אחד ביוני 2025, לילה שבין חמישי לשישי, הלכתי לישון בשעה 2:30. חצי שעה אחר כך, בדיוק בשעה 3:00, קמתי לקולות אזעקה. מכיוון שכבר כולנו "התרגלנו" לאזעקות עקב שיגורים מתימן של החות'ים, הייתי מתורגל לרדת ישר למקלט. כעבר עשר דקות, כשיצאתי והקליטה שבה אל הטלפון שלי, נדהמתי לגלות פושים מהחדשות שהחלה התקיפה באיראן. כך החל, עבורי לפחות, מבצע "עם כלביא".
הספר "העידן הגרעיני כהיסטוריה מוסרית" חיכה לי על המדף במשך שנים רבות, ולפתע התווחר לי שלא יהיה זמן נכון יותר לקרוא אותו. לכאורה, כספר עיון, הוא איבד מהרלוונטיות שלו - הוא נכתב בשלהי שנות השמונים, כשברית המועצות עוד היתה קיימת והסכנה ממלחמה גרעינית בין שתי מעצמות, מלחמה שעשויה להכחיד את כל האנושות, עוד ריחפה באויר. ובכל זאת, כל מבוא הוא בעיניי אמצעי מבורך להיכרות עם נושא סבוך.
למרות ש"היסטוריה מוסרית" נשמע כאילו רוב הספר מתעסק במוסר, הוא למעשה הוא נותן סקירה היסטורית רחבה, החל מפרוייקט מנהטן, דרך ההתפתחויות הטכנולוגיות השונות הקשורות לפצצת הגרעין: פיתוח פצצת המימן, מירוץ החימוש, פיתוח הזרועות השונות בכוחות החמושים של ארצות הברית שאחראיות על הנשק הגרעיני, פיתוחים בתחום הטילים הבליסטיים ופיתוחים להתמודדות עם האיומים הגרעיניים.
תוך כדי הסקירה הזו, הסופר מתמקד בסוגיות השונות שליוו את אותן ההתפתחויות. כך, למשל, הוא מראה שלאחר הניסוי הגרעיני הראשון, לא היו דיונים מוסריים (או בכלל, אסטרטגיים) ממשיים הנוגעים להטלת הפצצה על יפן - זו היתה תולדה של מכניקה ביורקרטית-טכנולוגית.
גם בתום המלחמה, כאשר מדעני הגרעין עצמם קראו לפירוזה של ארצות הברית מנשק גרעיני (עוד לפני שברית המועצות תשיג זאת), ההחלטות שהתקבלו פשוט "הניחו" איזשהו קו התקדמות ליניארית בשאיפה להשגת כוח גרעיני נוסף (מתוך הנחה של הממשל שלברית המועצות יקח עשורים להשיג נשק כזה, ולא שנים בודדות כפי שחזו, וצדקו, מדעני הגרעין).
מעבר לסקירה הזו, ושאלות בסיסיות וחשובות הנוגעות לנשק הגרעיני (שהחל אמנם כנשק עם עוצמה אדירה, אך התפתח להיות כזה שמשמיד ערים שלמות, ולכן העלה שאלה הנוגעת לרצח-עם שמבוצע כאשר מראש יודעים שהטלת נשק כזה לא מכוונת על מטרות צבאיות גרידא), הספר מתייחס גם אל עיצובה של מדיניות "ההשמדה ההדדית המובטחת" (Mutually Assured Destruction, או MAD). הרעיון הבסיסי מאחוריה הוא שברגע שלשתי המעצמות יש נשק כל כך חזק שיכול להשמיד לחלוטין את האויב שלה, ובהנחה שלשתי המעצמות יש את היכולת לתת "מכה שניה" (קרי, אם תותקף, עדיין ישארו לה צוללות, טילים בליסטיים מוחבאים ומטוסים באויר), אז לאף מעצמה לא יהיה כדאי לתקוף ראשונה, שכן היא לבטח תושמד גם כן לאחר מכן. האבסורד והפרדוקסליות בתפיסה הזו גרם לשתי המעצמות מחד לצבור עוד ועוד נשק גרעיני, ומאידך, להקפיד שבהסכמים הראשונים ביניהן הנוגעים לנשק גרעיני - הן גם יגבילו את פיתוח הטכנולוגיות שנועדו ליירט טילים כאלה.
הספר מסתיים בתכנית גרנדיוזית של ארצות הברית מסוף שנות השמונים, יוזמת ההגנה האסטרטגית, או בשמה המוכר "מלחמת הכוכבים", שנועדה ליירט טילים בחלל באמצעות לוויינים, ונותר עם שאלות פתוחות רבות - חלקן מהתחום המעשי יותר, אך חלקן בהחלט שאלות מוסריות נוקבות, כדוגמת השאלה כיצד אחזקה של נשק כה הרסני ומסוכן שהשימוש בו בהכרח יכוון כלפי אוכלוסיה אזרחית יכולה להיות מוצדקת באמצעות אי-השימוש בה, וכמה הדבר הזה תלוי בגחמותיו של מנהיג מסויים?
קצת לאחר כתיבת הספר, ברית המועצות נפלה. אמנם בידי רוסיה ישנו נשק גרעיני רב, אך העולם השתנה מאוד מאז אותם ימים, ולכאורה הספר כבר לא רלוונטי.
אלא שבעיניי, הוא מספק איזושהי תובנה גם עבור המלחמה שאנחנו ניהלנו/מנהלים/ננהל מול איראן - שכן, כיום לא רק שישראל (לכאורה) היא המדינה היחידה באיזור עם נשק גרעיני, היא גם בעלת יכולת הגנה מפני טילים בליסטיים. מולה ניצבת מדינה בעמדת נחיתות, שמצד אחד שואפת ל"שוויון" - אולי לשם השמדתה של מדינת ישראל, ואולי לשם שמירה על שרידת המשטר שלה, ואולי שתי הסיבות גם יחד. הבנת השיקולים והאפשרויות השונות שעולות מעצם אחזקתה של פצצת גרעין יכולה אולי לשפוך מעט אור גם על המלחמה הזו, בה קראתי את הספר הזה, וגם, באופן כללי יותר, על השאיפות של מדינות נוספות באיזור ובתקופה בה אנו חיים.”
