ביקורת ספרותית על אבי הפוטנציאל האנושי - חייו ויצירתו של פרופסור ראובן פויירשטיין מאת רפאל פוירשטיין

---

בסוף שבוע אחד התארחנו כחלק מקבוצה במלון ירושלמי. בין חלקי תוכנית השבת היתה שיחה עם הרב רפי פויירשטיין שסיפר על אביו, פרופסור ראובן פוירשטיין, על המיזמים שלו, הגישה שלו לאינטיליגנציה ולמדידתה, וגם על הקשר שלהם - בן שהחליט לעזוב את המשרה שלו ואת הייעוד שבחר לעצמו, ובמקום להיות רב קהילה כמו שתכנן הלך להיות היורש של המכון והשיטה ובאופן כללי מפעל החיים של אבא שלו. זה הדהים אותי, באמת. נדרשת המון הקרבה והמון נכונות לוותר על חלקים גדולים באישיות כדי לעשות סוג כזה של כיבוד הורים, ולמעשה לכל אורך השיחה זה מה שהפתיע אותי.

באותו סוף שבוע ירושלמי קיבלנו שי את הספר הזה, וכמובן לא ראיתי סיבה לקרוא אותו מיד לאחר ההרצאה. התעוררתי לקרוא רק אחרי שנתיים ואחרי שאדם שאיתו נפגשתי סיפר כמה הוא עושה שימוש בכלי "ההעשרה האינסטורמנטלית" של מכון פויירשטיין כשהוא מלמד מתמטיקה לתלמידים מתקשים. אני מכירה את הכלים הללו של העשרה אינסטרומטלית. דפים מלאים נקודות שמהן אמורות לצוף תבניות של דגמים ברמת סיבוך הולכת ועולה. אני מבינה למה מורה למתמטיקה ימצא בהן עניין, למרות שהתבניות האלה לא פותחו עבור מתמטיקה.

ראובן פויירשטיין, יליד רומניה שהיה תלמיד של פיאז'ה תקופה מסויימת, פיתח תיאוריה סותרת ובמסגרתה הוא יוצר איבחונים דינמיים של רמת אינטליגנציה, להבדיל מהאבחונים הסטטיים של פיאז'ה ובני דורו. הוא יצר פריטי בחינה מאויירים כדי שלא להסתמך על ידע כמו זה הדרוש לקריאה או על כל מיומנות נלמד אחרת. לאחר שהנבחן נותן תשובה על פריט או מספר פריטים הוא מקבל הדרכה באשר לדרך הפתרון, ולאחר מכן נבחן שוב. ההפרש הזה, הפער בין מה שהנבדק ידע מראש ובין מה שהשיג בעקבות תהליך הוראה, הוא אינדיקציה ליכולת הלמידה של הנבחן, כלומר הוא מידת "הפוטנציאל האנושי". לארח איבחון בדרך הזו יש גם אפשרות להבין טוב יותר מה החוזקות של הנבדק ולהסתמך עליהן לצורכי הוראה ושילוב במערכת החינוך. הגישה הזאת תואמת להרבה סוגי אוכלוסיות, החל ממה שקראו לו בעבר "טעוני טיפוח" - ילדים בעלי אינטליגנציה נורמלית אבל מחסור חריף בידע בסיס, מחסור שנגרם כתוצאה מסביבה דלה בגירויים בשנות החיים הראשונות, ועבור לכל מיני סוגי פיגור ואוטיזם, וגם להוראה רגילה. פיירשטיין האב בחר למקד הרבה מהמאמץ שלו בילדים בעלי תסמונת דאון וזו מסיבה פרקטית פשוטה - זו תסמונת קבועה המתבטאת פיזיולוגית בגנים ולא ניתן להכחיש את קיומה. כדי להוכיח שהשיטה עובדת יש צורך לבסס אותה על איבחון אובייקטיבי כדי שלא יהיה ספק בנוגע למציאות.

בנקודה הזו יש לפויירשטיין הבן נגיעה אישית משום שנולד לו עצמו בן עם תסמונת דאון, והסב לקח על עצמו את הטיפול והקידום של הילד הפגוע. העובדה הזאת מסבירה את הבחירה המאוחרת יותר בשנים של רפאל פויירשטיין להיות יד ימינו של אביו במכון הירושלמי, לסייע לו בניהול ולאחר מותו לרשת את מקומו. עם זאת הסימביוזה שנוצרה במהלך השנים בין האב לבנו היא זו שגורמת לכך שזו היתה טעות חריפה וקריטית לבחור ברפאל פוירשטיים להיות האדם שיכתוב את הביוגרפיה של אביו. נכון שבהיותו קרוב הוא מכיר את ההיסטוריה ויש לו נגישות רבה ביותר למידע, לזכרונות ולאנשים שהכירו. עם זאת ההיכרות היא רבה מדי והספר הזה מתקשה להפריד בין האב ובין בנו, וזאת על אף שעבר עריכות שמטרתן היתה לחתוך את הדבקים ולייצר את ההפרדה הזאת. הספר כתוב כמו ביוגרפיות רבות, הולך כרונולוגית ובאמצעו דפים צבעוניים ובהם תמונות. שם גם מצאתי את הקשר האישי שלי אל האדם מושא הספר. אחת מהתמונות היא תמונות של פרופסור פוירשטיין עם ילדה בשם אראלה ידגר שהיתה ילדה ראשונה באחד הקיבוצים. והנה, אראלה זאת היתה חברה של אמי, ובבית שלי יש ספר ילדים עם הקדשה מפרי עטה "מדודה אחת לא מפחידה שקוראים לה אראלה". זו היתה מין דרישת שלום מפתיעה ביותר מבחינתי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אבי הפוטנציאל האנושי - חייו ויצירתו של פרופסור ראובן פויירשטיין