תשמעו משהו ממש עצוב: עברתי ליד ספריית הרחוב האהובה עלי וגיליתי שמישהו עשה שם ניקיון וסילק את כל הספרים הישנים, אלה עם כריכות הקרטון, הדפים המצהיבים והפונט הקטן. וזה נורא, כי איך אני אדע עכשיו מה עמדתו של אחד העם במאמרים שלו, איך לבשל כמו ג'ואיש מאמא, איך להיות טכנאי צעיר ולקבל הרבה מידע על המין שלא יכולתי לשאול? אני לא יודעת מי עשה את זה ולמה, מי שמו להחליט מה מתאים ומה לא מתאים לספריית רחוב. אחרי שעמדתי כהלומת רעם התגברתי על המשבר ומצאתי את הספר הזה, שלמזלו הרב יצא לאחרונה, הדפים שלו עדיין לבנים והכריכה צבעונית ומבריקה. לקחתי אותו כחלק מ"מסע הציונות" שאני עושה בשלושה עשר החודשים האחרונים מאז הטבח, ובתור קונטרה לזכרונות בן גוריון
אולי מזל שאיש לא כתב את קורות הציונות הריוויזיוניסטית, הלא היא "המשפחה הלוחמת" בזמן אמת, כי אז הספר היה מצהיב וישן ונידון לזריקה אפילו מספריית רחוב, אולי מותא את דרכו כאביזר דקורטיבי במרכז שולחן בחתונה וינטג'. אבל הוא הוציא את זה באלף הנוכחי ולכן זכיתי לקרוא אותו. "זה לא נשמע לי אובייקטיבי במיוחד" אמר אחי כשראה את הספר, וזה אכן לא ספר אובייקטיבי ולא אחד שמנסה להיות כזה, והוא כותב את זה כבר בהקדמה. סמסונוב, יש פרסום ויחצ, בנו של לוחם בלח"י, בא לספר את סיפורם של הארגונים שהיוו ברוב הזמן קונטרה להגנה ולפלמ"ח. התזה העיקרית שלו היא שפעולות התגמול של הלח"י והאצ"ל, כולל נגד אזרחים בריטים, הן אלה שהיטו את הכף בדעת הציבור בבריטניה, וגרמו בסופו של דבר לבריטים להכריז על סיום המנדט ולעזוב את הארץ, דבר שסלל את הדרך לבן גוריון להכריז על הקמת המדינה. הוא מביא את קורות ימי הארגונים ואת הסיפורים של הלוחמים והלוחמות לפני קום המדינה, וגם את קורות האנשים אחריה, עד למהפך ההיסטורי בבחירות של 1977 ולכהונתו של מנחם בגין כראש ממשלה.
סמסונוב אינו היסטוריון במקצועו, אבל הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה והקדיש שנים רבות לתיעוד הציונות הרביזיוניסטית. הוא מביא מקורות כתובים רבים כמו גם ריאיונות עם אישים רלוונטיים וזכרונות אישיים או משפחתיים. הטיעון הנוסף שלו, מעבר לטיעון מש הכסף הוא נושא הרדיפה הפוליטית מצד מוסות היישוב בארץ, ההסתדרות הציוניות ובעיקר דוד בן גוריון. הוא מרחיב על הסזון, על אלטלנה, על חלקו של האצל בכיבוש העיר יפו במלחמת השחרור. הטיעון הנוסף שלו, מעבר לטענת מגש הכסף שהזכרתי קודם, היא שהשסע הנוכחי שאנו חווים בין אזרחי המדינה, הוא שסע שמקורו בימים ההם, של מאבק היישוב ברוויזיוניסטים, ולדעתו צריך לחפור עד לשם אם רוצים להחלים ולשקם.
הספר מעניין, קל לקריאה, זורם, נעים ומגוון. עם זאת העמדה של "זה לא ספר אובייקטיבי" מהווה חרב פיפיות משום שהוא נמנע לחלוטין מביקורת על מושאי הספר, גם במקרים שבהם צריך אותה, כמו בחלק מהפעולות המחתרתיות, או בדיון על מה שקרה לבני הדור השני והשלישי כמו ציפי לבני וצחי הנגבי שהפכו לחלוטין את עורם ואת השקפתם הפוליטית. בכל זאת מומלץ מאוד.


















