ביקורת ספרותית על כוכב ים מאת רינה גרינולד

---

יהודה ושלומי הם אחים שגדלו בבית קשה. דור שני לשואה על כל המשתמע מכך. אב דומיננטי שעל פיו יישק דבר, אל מול דמות אם חלשה יותר. שתים עשרה שנים מפרידות בין יהודה, הבכור, לאחיו שלומי.

וההפרש הגדול הזה כי שלומי לא היה מתוכנן. הוא היה פנצ׳ר. אבל זה לא מדויק. שלומי היה הפנצ׳ר. יהודה היה הבן המועדף. אביו תמיד שיבח אותו בפני אחרים, הרעיף עליו מחמאות ואהבה. ואת כל אלו גרע משלומי, שלא הפסיק לקוות ולחפש אחר המילה הטובה, ואת המבט שנשקף מעיניו כשהיה מביט באחיו. אך לשווא. אביו התייחס אליו תמיד כפנצ׳ר, הדבר הלא צפוי אשר צץ לפתע בחייך ורק מהווה הפרעה תמידית. בשלב מסוים יצא שלומי מהבית ועבר לפנימיה, ושם נשאר בסיום לימודיו על תקן מדריך. ואז קרה הפלא; גורלו התהפך. מילד דחוי הפך למדריך נערץ. כל מה שלא קיבל מאביו, קיבל במנות כפולות בפנימיה. הן מהצוות, חבריו להדרכה, והן מהחניכים. כמו צמח חסר חיים ונבול , מט לנפול בעציץ, אשר יום אחד החל צומח ומלבלב. כך שלומי: הזדקפה קומתו והוא החל נושא את ראשו בגאווה. פה לא היה מי שיכופף אותו. להפך; פה האדירו אותו, סמכו עליו וחיפשו את קרבתו. את כל מה שייחל לו שיקרה מצד אביו קרה פה. הכירו בערכו ואהבו אותו. ולא ממשפחתו, דווקא מהאנשים הזרים שאט אט תפסו את מקומם בחייו, והפכו לו למעין משפחה.

ואז, יום אחד יהודה ואשתו מקבלים טלפון מהפנימיה ומודיעים להם ששלומי נעלם. היה איזה אירוע בפנימיה שבעקבותיו נעלם.
והם יצאו לחפש אחריו. תוך כדי החיפוש הקורא יתוודע לדמותו של שלומי דרך עיניהם של שאר גיבורי הסיפור. פיסות פיסות אשר ירכיבו תמונה שלמה ומלאה.

זה לא רק סיפור על החיפוש אחרי שלומי . זה סיפור על זהות, ומסע לגילוי עצמי, מסע התפכחות, בו האחים לא רק ימצאו האחד את השני, הם ילמדו לראות האחד את השני, ואולי לראשונה בחייהם, בעיניים אחרות.

במסע הזה יתקלפו משניהם השכבות בהן בחרו לעטוף זה את דמותו של זה, ובסופו של יום יגלו וימצאו דמות אחרת מזו שבנו לעצמם במשך השנים.
גרינולד כתבה סיפור משפחתי על יחסי אחים, אהבות שלא יכולות להתממש, וכל זה מבעד לעיניים רגישות כמו בספריה הקודמים שכל כך אהבתי.

והכריכה היפהפיה, הציור היפה של אורלי מיברג שמשדר איזושהי בדידות וקצת אופל ותואם כל כך את התוכן.

משובח!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על כוכב ים