"...יש שמות שמדביקים לך אחרים- וכל החיים אתה לומד איך לקרוא לעצמך בשם משלך..."
"הממזר של אדי" מאת ויליאם קובלסקי

אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו!
האמת? סתם שלפתי אותו מהמדף. בלי תכנון, בלי המלצה חמה ברקע. משהו בכריכה, בשם. (ואם כי אני מאמינה ששום דבר הוא לא סתם, כנראה שהוא היה צריך להגיע אליי בדיוק עכשיו)

זה סיפורו של בילי מאן, ילד שנולד לתוך מציאות מורכבת: אביו, אדי, נהרג עוד לפני שנולד והוא גדל עם התווית האכזרית “הממזר של אדי”. אמא צעירה, עוני, מבטים מהצד, תחושת זרות שמלווה אותו בכל שלב.
העלילה מלווה אותו מילדות ועד בגרות- דרך אהבות, אכזבות, טעויות וחיפוש עיקש אחרי מקום בעולם.
ומעל הכול מרחף הצל של האב שמעולם לא הכיר. הצל הזה מתעצם כשהוא נשלח למלחמת וייטנאם. המלחמה שם היא לא רק רקע היסטורי- היא שבר. היא מבחן. היא עוד שכבה של כאב וטראומה שמתווספת לחיים שגם כך התחילו מתוך חסר.

זה ספר על זהות, על בושה שלא שייכת לך, על הניסיון להשתחרר מהשם שהודבק לך.
ספר שכתוב בפשטות חדה, בלי דרמות מלאכותיות אבל כל מילה בו מדויקת ופוגעת ישר בלב.

והכי מבאס?
שספרים כל כך טובים נופלים בין הכיסאות. לא מדברים עליהם מספיק. לא מרימים להם כמו שמגיע להם.
הספר הזה הוא פשוט פרס נובל.
נובל!

...
וכמה מילים על הסופר- ויליאם קובלסקי, סופר אמריקאי יליד 1960, כתב למעלה מעשרה ספרים למבוגרים ולנוער.
לעברית תורגמו רק שניים מהם: "הממזר של אדי” ו"מאה לבבות”
וגם כאן, כמו עם הספר עצמו, יש תחושה שמדובר ביוצר איכותי ועמוק שלא תמיד קיבל את החשיפה שמגיעה לו.
הכתיבה שלו רגישה, אנושית מאוד ומלאת חמלה כלפי הדמויות שלו- וזה מורגש בכל עמוד.

במשפט אחד?
יש סיפורים שאתה קורא- ויש סיפורים שקוראים אותך מבפנים ומשנים משהו בשקט...

הסיפור על ילד מקסים שהושאר בפתח ביתו של סבו. האחרון מגדל את הנער ובמהלך הזמן מתגלה ההיסטוריה המשפחתית הענפה, על חברות ואהבה בין 2 ילדים בודדים. הספר כתוב יפה ומותח. לא אהבתי את הרמיזה הפוליטית לכיבוש ישראל ולחיילי צה"ל שאונסים נשים פלסטינאיות.

אחד הספרים היותר טובים שקראתי

הספר סוחף מתחילתו