ייתכן וזה הספר הכי טוב וחשוב שקראתי בחיי, חשוב במיוחד בימינו.
הספר מתאר את קורותיהם של שלוש דורות במשפחת קרנובסקי היהודית, העלילה מתפרשת מתחילת המאה העשרים ועד למלחמת העולם השנייה. העלילה עוברת בין כמה מדינות פולין, גרמניה וארצות הברית.
היה מעניין מאוד לראות את הרצון של היהודים להטמע בחברה הגרמנית והאמונה שזה אפשרי וההתפכחות הכואבת. דוד קרנובסקי אב המשפחה מסביר לבנו גאורג, בבית תהיה יהודי, ברחוב תהיה אדם. ובעתיד של עשרים שנה אחר כך מתפכח ומבין שהפך להיות גוי בבית ויהודי ברחוב.
מה שמאוד מיוחד בספר הזה, זו ההבנה שלי כקוראת כבר לאן הרוח נושבת ומה צופן העתיד ולראות את הדמויות מתפכחות לאט לאט, זו בהחלט היתה חוויה רגשית עמוקה.
עוד דבר מאוד מיוחד פה, זה התיאורים של התקופה שלפני עלייתו של היטלר לשלטון ואחרי, וההשפעה של התעמולה הנאצית אט אט על כולם, כולל על היהודים עצמם. מדהים היה התיאור של הנפש הקרועה של בני התערובת בתקופה הזאת.

היה לי עצוב לראות שהסופר נפטר בעיצומה של מלחמת העולם השניה ולא זכה לראות את סופה.
לא נתקלתי בספר שמתאר את הטראגיות של העם שלנו בצורה כל כך טובה, בעיני ספר חובה לכל יהודי.

ספר שהוא עולם.

בשביס זינגר האח (כי בכל זאת, יצחק יותר מוכר) הוא עילוי. הוא לא מבייש כהוא זה דבר ממשפחת ב''ז, ואפילו מתעלה על אחיו ברבדים מסוימים.
הספר הזה הזכיר לי מאוד את אח שלו, אבל גם מאוד את דוד פוגל. משהו באפלוליות ובזווית היה מאוד תואם ל'רומן וינאי' של פוגל.

עם זאת, הספר עומד בעולם בפני עצמו. יש בו הכל, ובצורה הכי טובה שיש. מרגיש לי חטא לפרט את העלילה למשהו כללי, ולא אכפת לי, תקראו אתם.
(אבל כן יש שם טעם של גרמניה לפני/באמצע הזמן של אידאולוגיית נועלי המגפיים והיחס ליהודים, וטעם של תקופת ההשכלה ומנדלסון עם כל המסתעף מזה, אה וכמובן חייהם של פליטים גרמנים באמריקה)

זה חוד של חנית זהב, מהתחלה ועד הסוף, ככה קצר.

את הספר קראתי לפני שנים רבות, אבל שבתי אליו לסירוגין בחודשים האחרונים, אחרי שחידשנו את הקשר עם בני משפחה חרדיים שחיים בארה"ב. הקריאה לקחה זמן, אבל גם הייתה מרגשת מאוד והזכירה לי את שהרגשתי כבר אז בפעם הראשונה שקראתי.
הסיפור למעשה ידוע – סיפורה של משפחת קרנובסקי היהודית האירופאית לאורך כמה דורות, כאשר בכל אחד מהם היהדות נראית קצת אחרת, ואז נשאלת השאלה "באיזה יהודי מדובר?", מתבולל? נטמע? מורד? ממשיך את אבותיו? איזו יהדות צודקת או ראויה, אם בכלל ישנו דבר כזה?
הספר כאמור מרגש, עד שהרגשתי צורך להוסיף את דבריי הצנועים לביקורות שכבר מופיעות. דמותו של יגור התחבבה עליי במיוחד ונגעה ללבי. הכתיבה טובה, אפשר ממש לחוש את האוירה היטב ולהישאב אל הסיפור פנימה.
בעיניי, ספר חובה

את הסקירה הזו אנסה הפעם להעביר דרך תווי הפנים של גיבורי הרומן הזה, כדי שאפשר יהיה לצרף אותם לשלל הסופרלטיבים שנכתבו כאן באתר אודות בית קרנובסקי. כך עושה גם ישראל יהושע זינגר (אחיו הבכור של המפורסם יותר)כבר בתחילת הרומן שלו. ואתחיל באף.
האף כאיבר בולט בפנים רימז עוד מקדמת דנא על מבנה אישיות, ולא כל שכן אפיין את דמותו של היהודי אם בצדק ואם לאו. ובהיותו תווך בין הגוף לעולם החיצון יש בבחירה הזו של זינגר גם פן סימבולי הרבה מעבר לתיאור גרידא. למעשה הדגשת תווי הפנים בכלל והאף בפרט מהלך עקב בצד הגודל לאורך כל הרומן שלו כדי ליצור קורלציה בין הדמויות להשתלשלות חייהם .
וכך הוא כותב :
"כל העקשנות והקנטרנות של בית קרנובסקי היו שרויות על חוטמו החזק של דיויד ,החוטם הגדול ממידת פניו הצעירות, השחומות והגרומות. מצח גבוה, עיניים שחורות ועמוקות הקבועות בתוך פנים כחושות המשדרות נחישות ודעתנות ומענה חד המאפיין את העומדים על שלהם" כך תיאורו של הסב- בעל עסקיי עצים מצליח- הדמות הראשונה שאליה נחשף הקורא, וזינגר ממשיך ומספר לנו בכתיבה מרתקת על השתלשלות חייהם של הדורות הבאים, על חיי בנו גיאורג, שנולד גם הוא "מבושל כבר כ"איש", ושהיה גם הוא "בעל עיניים שחורות בוערות ועטורות גבות עבותות ומודגשות מדי לפנים של ילד, חוטם מקדים המציץ בעקשנות ובעזות שאינה באה כלל לידי התאמה עם פניו של ינוקא ובעל שער שצבעו כחול מרוב השחור... אבל לא כך הוא מתאר את יגור- הנכד, ששפת גופו ותווי פניו חרגו מאותם המאפיינים של המשפחה .. יגור בנו של גיאורג הוא בעל עיניים כחולות ופנים לבנות בשל היותו נער מעורב. צאצא שחציו יהודי וחציו גוי.

תחילתו של הרומן בברלין, בתקופה שעודדה יהודים לטשטש את זהותם ולהיטמע בחברה המקומית והמשכו באמריקה, אליה היגרו מתוך כורח הרדיפות בצילה של מלחמת העולם השנייה.
גורלו של היהודי הנודד בא לידי ביטוי, לא רק כנרדף אלא כמי שהצליח למרות הנרדפות ולמרות הטרגדיות שפקדו אותו .

שלשה גיבורים בני משפחה אחת, מלווים אותנו לאורך הרומן כפי שכבר ציינתי, והשאר הם בבחינת כוכבי לוויין .
דיויד - הסב ;
גיאורג בנו- רופא גינקולוג ומנתח שבצל התקופה של טרום מלחמת העולם השנייה, מפסיד את מעמדו ואת כל רכושו בגרמניה ;
ויגור -הנכד, החי בקונפליקט תמידי כנער מעורב שחציו הגרמני מצד אמו מתעב את חציו היהודי מצד אביו .... "שערו השחור, גבותיו החדות, ואפו המזדקר בשחצנות ", מזכירות לו את אביו, בעכירותם ובאכזריותם, כך הוא מפרש את המראה שלו ותופס את אביו מולידו ובני מינו כאשמים לכל צרותיו. רעננותה ובהירותה ותמימות מראיה של אימו, אפה הסולד וסנטרה הקטן שובים את ליבו, כי כך צריך להיראות גרמני בעיניו, וכך גם הוא היה רוצה אלמלא קיומו של אביו ...

דמותו הטראגית של יגור מעוררת רגשות אמביוולנטיים, ובשל היותה כזו היא נשארת הרבה אחרי סיומם של 376 העמודים .
מומלץ.

טוב אני אסכם את הספר במילה אחת, מופת.

לא הכרתי את הסופר ישראל יהושע זינגר, האח הבכור של... לאחר קריאת הספר הזה אני חייב לומר שהוא ענק בזכות עצמו.
זה ספר יהודי מאוד, במקור הוא נכתב ביידיש ובהמשך תורגם לאנגלית ולעברית.

אז על מה הספר?

זה סיפור על שלוש דורות של משפחה יהודית בין לבין מתקיימים האירועים הבאים: מלחמת העולם הראשונה, תנועת ההשכלה, עליית הנאצים, מלחמת העולם השנייה, בריחה ומגורים בארה"ב.

אני לא מתכוון לפרט יותר מידי, את הספר תצטרכו לקרוא בעצמם. אבל אתייחס לאיכות הכתיבה הנפלאה של הסופר.
זה לא ספר שואה אבל היא כן ברקע. קל מאוד להיסחף לדרמה הגדולה על חשבון הסיפור הפרטיקולרי. לא פעם אני קורא ספרים שנשענים על דרמות גדולות בלבד. הסופר באינטליגנטיות רבה הצליח להיצמד לסיפור המשפחתי בלי שהאירועים הגדולים בחוץ השתלטו על הסיפור. הוא אפילו גרם לי כקורא לזנוח את המלחמה הגדולה לטובת הסיפור המשפחתי הקטן. אין לי אלא לסכם זאת ככתיבה מופתית.

יש מעט סופרים שיודעים לאפיין דומות בצורה שלמה כל כך, אני נתקל בזה לעיתים נדירות שאני קורא ספר והאפיון דמות היא כל כך מושלמת, שהיא "יוצאת" מהדפים והופכת להולוגרמה שניצבת מולי ואני ממש יכול "לראות אותה". הסופר מצליח בפחות מ 400 עמודים בלבד לאפיין לפחות 6 דמויות בצורה מושלמת.
לאורך כל אפיון הדמויות רואים שהסופר שולט ביד רמה ביהדות ופסיכולוגיה.

בנימה אישית, בשנים האחרונות נושא 'ההדתה' נמצא על סדר היום הציבורי. פוליטיקאים ואנשי תרבות חילוניים מבכים ומזהירים על תהליך מסוכן שיביא להכחדת החילוניות מהמרחב הציבורי ובכלל. לחשוב שעד לפני 100 שנה אבות אבותינו נלחמו בתהליך הפוך ה'חילוניות', זה לא פחות מצחוק הגורל...

אני מקווה שנרד משיח הקצוות שקיים כאן, ונוכל לשלוט גם בענייני קודש וגם בענייני חול כמו הסופר הגאון הזה.

אוצר. פשוט אוצר.
אינני זוכר איך התגלגל הספר המופלא הזה לידי, אבל למזלי מצאתי אותו ומרגע שהתחלתי לקרוא אותו, פשוט נהנתי מכל רגע.
רומן היסטורי מעולה, הסוקר תקופה קשה ובעייתית בתולדות העם היהודי, בצד שפה עילית משובחת ועלילה מרתקת. מה עוד אפשר לבקש מספר טוב?
לא הכרתי את יצירותיו של י"י זינגר לפני כן, אבל עכשיו אלך לחפש אותן.
אז בלי הרבה בילבולי מח - פשוט רוצו לחפש את הספר וקיראו אותו!

*





כשיהודי שחור שיער ועיניים מתחתן עם בלונדינית גרמניה מדורי דורות, היצור שנולד להם הוא מישלינג. בן-תערובת זה יש שיבחר לו צד, ויש ששני צדדיו יתקוטטו זה עם זה, כדרך שהתקוטטו יעקב ועשיו בבטן אמם. כזה הוא יואכים גיאורג קרנובסקי, בן לרופא יהודי מצליח וכהה ולארית פשוטה וכנועה. יואכים גיאורג זה המכונה יגור מקפיד להציג עצמו בשמו המלא כדי להדגיש את צדו הגרמני הטהור, אשר נתערב בדם יהודי שלא באשמתו. אבל הנוגדנים הגרמניים בדמו מזהים את התאים השמיים באותו חוש גרמני מפורסם, מתגוששים ומתסיסים את דמו. הוא שטוף שנאה עצמית שניזונה ממוח שטוף בתורות גזע, עד שאינו יודע לכוון את שנאתו אל האחראים למסכת ההשפלות שהיה סופג בבית-ספרו. במקום זאת תופחת בלבו שנאה יוקדת לאביו אשר חמד לו נערה גרמנייה והביא לעולם מישלינג כחול עיניים ושחור שיער, אשר מדים חומים מעוררים בו אימה והערצה בו-זמנית.

אביו של יגור, גיאורג קרנובסקי, חונך להיות יהודי בביתו וגרמני בצאתו, אך כיוון שלא לימדוהו מה פירוש להיות יהודי, הוציא את יהדותו מביתו והכניס במקומה גרמנייה. יכול היה להשתדך עם שמנה וסלתה של הקהילה היהודית בברלין אשר העריכה את הרופא המשכיל והנאה, אבל אחת היא לו גויה או יהודייה. גויה או אביך, התקצף דוד קרנובסקי. תלמיד חכם היה שהגיע מפולין בעקבות מנדלסון רבו, צחצח את הגרמנית שבפיו והתרחק מכל אדם שנודף ממנו ריח מזרח-אירופי, אולם בנו הרחיק לכת. אמת, דוד קרנובסקי העריץ את גרמניה ותרבותה ועשה כל מאמץ להיטמע בין יהודיה, אך וודאי לא בקרב גוייה. כעת הוא עורך עם עצמו חשבון נפש הכיצד יוצא חלציו מוציא עצמו מכלל ישראל.

"אם יהודי לא יעשה קידוש, הגוי יעשה הבדלה" - תמצית הקיום היהודי באמרה מבריקה אחת. אבל הגוי הערל הבחנתו גסה, מבדיל רק בין יהודי לשאינו. היהודים לעומת זאת עושים הבדלות בין קודש לקודש כל השבוע. זה חזותו כולה אומרת גליציה, זה כבר דור שלישי בגרמניה. זה עשיר ונדיב אך הגיע חסר כל מפולין, וזה מפגין את מזרחיותו בלא בושה - מובן שהגוי לא סובל אותו. צאת השבת מתקרבת אך היהודים לא מודאגים יתר על המידה - מומרים ומתבוללים, ילידי גרמניה וכאלו ששקדו להידמות לברלינאים, בעלי צלב ברזל ואוסטרים שלחמו לצד גרמניה, משכילים בעלי שם ומזרח אירופאים שהתעשרו, רוסים שנשאו תעודה חוקית כנגד אלו שסמכו על הקונסוליות - תמיד נמצא להם יהודי ממעמד נמוך יותר להתנחם בו ולרחם על גורלו. ואם גורשו מגרמניה מולדתם, אין די בכך כדי להביא אותם להתחבר עם המזרח-אירופאים גם על אדמת אמריקה.
פלא שאחרי הבדלות מבאישות כאלו לוקחים בשמים?

נפלא לגלות שלבשביס זינגר החביב עלי יש אח מוכשר, הבו לי זינגרים עוד ועוד.

אוקיי, תנשום עמוק. תסדר את המחשבות. בית קרנובסקי נכתב במקור ביידיש, אפשר לדעת את זה גם דרך התרגום, אפשר להרגיש ביידיש מציצה מבעד לעברית, הלך הרוח היידישי מציץ ומתריס בין הדפים, פתלתל ורייחני. שלא תטעו יידיש היא לא המאמא לושן שלי, כבן לעולים מטוניס, דיברו בבית שלי בצרפתית סביב השולחן ובכל הקשור לאוכל, בערבית כדי לקלל בשפה תאורית ובעברית עם הילדים. ובכל זאת אני יודע לזהות יידיש כשאני פוגש בה, גם כשהיא מסתתרת מתחת למילים בעברית. הודותנ לסימניה, גיליתי שלקח לי 3 חודשים לקרוא את הספר הזה, וזה לא בגלל שלא היה מעניין חלילה, לא כתוב יפה או משעמם. זה הקצב שהספר הכתיב לי, וקראתי ספרים אחרים בין לבין.
קשה לי להניח את האצבע מה מיוחד בספר הזה, אבל הוא מאוד מיוחד, איך שהוא גרמניה של לפני מלחמת העולם עוברת בצורה מדויקת, עד כדי תחושות של מועקה ורדיפה בתור קורא. ההגירה לארצות הברית למנהטן הצפופה והתוססת של שנות השלושים, המסריחה והרוטטת תחושת הזרות של המהגר הייקה מגרמניה, היהדות, הירידה מגדולה, התאורים והתחושות כה מדויקים עד כי ביקור עם הילדים ב"ימית ספארק מיים", על כל המפגעים התברואתיים שבו הרגיש לי כמו שהרגיש ליגור קרנובסקי הנחיתה בנמל מנהטן.

הספר מיוחד, כל התחושות והתפאורה והסביבה האנטנסיבית של גרמניה לפני מלחמת העולם השניה, מנהטן של אותה תקופה, היהודים הגרמנים, הכול מתכנס לסיפור של נער מתבגר עם בעיית זהות ובטחון עצמי, ואתה חושב לעצמך רגע, לשם זה הוביל? כמו יצירה מוזיקלית שדועכת למלודיה שמתכנסת לתו, צליל בודד, בלי קרשנדו למרות שהתזמורת מאחורי הכנר דרוכה רוצה ומסוגלת, אבל המנצח מצביע על הכנר, שמניח את הקשת ופורט באצבע קלה על המייתרים את צלילה האחרונים של היצירה.

חוץ מהאיכות הספרותית המשובחת בספר, אני חושב שהוא גם חשוב להבין את חייהם של היהודים בגרמניה לפני עליית משטר הנאצים, וגם את חייהם של אלה שהיגרו לאמריקה.
מדובר בפנינה, שהגיע לידיי בדרך לא דרך (סיפור ארוך שלעצמו)
יצא מבולבל, אבל גם הספר לא קונבנציונלי
נהנתי מומלץ

הייתי מוכן לנצל כל קלישאה, בכדי להזמין קוראים, יהודים, ישראלים, משכילים, לקרוא את הדבר הזה. או איך כתב יוצר הקלישאות האגדי צ'רצ'יל: "כשבתי הספר יהיו טובים יותר, הלימוד בספר יהיה חובה!". אז מה אתם אומרים חברים? כיצד ניתן לגרות עוד ועוד קוראים מהחברה שלנו, לקרוא בספר ולהחכים מנסיונו.
לא, אני לא משלה את עצמי. זה לא בדיוק 'גונים של אפור'. הקורא הממוצע בן זמנינו, לא ממש מסוגל להבין או להתחבר לנחיתות היהודית של המאות הקודמות. ספק גדול כמה סטודנטים יודעים להבין מה המשמעות של חתן ו'שווער' 'שניער' ו'שוויגער', או כמה משכילים להבין את חומרת הפשע של האברך שהעז להציץ ב'ביאור' של מנדלסון בפרהסיה.
ובכל זאת, גאונות ועמקות של צבע ואור, הרבה יותר מחמישים גוונים, מבליחים מהספר. תקופה שלמה שחלפה, ומצוקה עמוקה שעדיין, מקבלות בה בירור מטרף.
כל בעיית הנחיתות היהודית, מהדהדת בין דפי הספר האלמותי הזה. פרשה אפלה של יחסי האוסט-יודן עם יהודי המערב. הבושה באחים הנבערים, הפוביה להתרחק מכל מה שרק מזכיר אותם, והגורל המשותף. יהודי גרמניה האומללים, שכל-כך הרבה עמלים לשרש מעצמם כל זיק של מזרח, ימצאו את עצמם עד מהרה במחנה משותף עם אחיהם שנואי נפשם. מבחוץ, קשה להבדיל ברזולוציות שכאלו.

ועכשיו ההפתעות:
למי שצלח את המונחים והתפאורה העתיקה, וירד להחכים מהתמה המרכזית, נכונה הפתעה.
מסתבר ששום דבר מהותי לא השתנה. הקונפליקט גרמניה-פולניה, לא באמת השתחרר מאתנו במלחמת השחרור. (רגע-רגע, אל תברחו, גם אם באתם ממרוקו או מבגדד, גם אתם סובלים ממנו. ואם לא עכשיו, בעתיד. ראו הובטחתם).
המבוכה הפרובינציאלית, מכל מה שמזכיר את העבר; הנחיתות מכל מה שנראה מערבי, והעובדה המצערת שהעבר הוא חלק אינטגרלי מאתנו, לא השתנתה. תחושת הזעם והכעס מהבושות שעושים הקיצוניים, הבריחה שמאלה בקיצוניות שמביישת שמאלנים, ועובדות השנאה והאנטישמיות המתנפצות בפנים ובבתים. הכל כבר היה ב'בית קרנובסקי'. אם שמעתם על הפרעת-אישיות של אתאיסטים קיצוניים, שלוחמים בבן או בת שמבקשים להינשא לגוי או גויה, אל תתפלאו. דוד קרנובסקי, כבר הסתכסך על כך עם בנו גיאורג. הקונפליקט, מונח שם, בשפה ההיא, בעומק העכשווי.
כשזה מגיע ליצור המסוכסך, הנולד, זה נעשה חולני לגמרי, במובן הבריא ביותר של המילה. רק גאון כמו זינגר (שגאונותו, בעיני ובעיני אחיו, עלתה עשרות מונים על אחיו הנובליסט) מסוגל היה ליצור דמות קרועה של יודו-נאצי. דור שלישי לבריחה הגדולה, שחציו הנאצי מתעב את חציו היהודי. ושחלקו היהודי חרד מהחלק הנאצי. סכסוך, שבזמנינו גורם לעיתים לחזרה בתשובה או בגיור לחומרה, מביא את יגיר לנסיון התאבדות שלא צולח. וכמו כל הדברים האמתיים בספרות ובמציאות: לבעיות העמוקות - אין פתרון. גם זינגר המוכשר לא מצליח לפתור. לכל היותר, הוא מנסה להגלות אותה עמו, לארצות הברית. את הפתרון, כבר ימצא מישהו אחר לגמרי. הוא יקרא לו פתרון סופי. אלא שגם הפתרון הזה לא יוכל לקונפליקט שנותר. הפתרון גם הוא לא היה סופי. הנה ההוכחה. אנחנו. זינגר.