*גילוי נאות - לא הכרתי את הספר או את הסופרת, קניתי בהמלצת סאן. אז תודה לך 3>
זוכרים את תחרויות הכלום שהשתתפנו בהן בתור ילדים? מי חשב לעצמו בעצם: "רגע, למה אנחנו משתפים פעולה עם המשחק המוזר הזה... לעזאזל?"
אף אחד, נכון? הייתה לנו מוטיבציה, רצינו לנצח וידענו שנשתפר מפעם לפעם. אבל גם היום!
כן כן, גם היום אפשר להשתפר מפעם לפעם, לשכלל מיומנויות בין ידידים ומשפחה, במקום העבודה, בזוגיות ובטיפול. לא רשום בשום מקום לברוח מדברים שאנחנו לא בטוחים שנצליח לעשות, בדיוק ההיפך! הספר מציע לקבל את עצמנו ולאהוב את עצמנו - לא להילחם כדי לעמוד בציפיות לשיפור מיידי. וזה מה שיגרום, לטענת ג'ולי, לערך עצמי ולתחושת חיים בריאה.
אז מדוע רובנו לא עושים זאת?
למה איננו חיים בתחושת משחק והנאה אלא לכודים לפעמים בהשוואות ומעגלים שמספרים לנו שאיננו טובים?
זוהי השאלה שהספר מנסה לחקור.
הכותבת בוחרת לשתף אותנו באנקדוטה מילדותה, משחק מוזר שכזה שהייתה משחקת בו עם אחיותיה, הנקרא: משחק סוכריות המנטה.
"היינו לוקחות שקית סוכריות מנטה ומתחרות מי יכולה להחזיק מעמד הכי הרבה זמן בלי לרסק את הסוכריה בפה (זה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע...) הדחף לרסק את הסוכריה היה עצום, וכמעט בלתי ניתן לשליטה! המשחק הזה דרש הרבה מאוד ריכוז ומיקוד. מספיק היה שנאבד לרגע את הריכוז כדי שהמוח יעבור למצב של טייס אוטומטי, והסוכריה תרוסק בבת אחת."
אז כן, כדי לנצח במשחק סוכריות המנטה, צריך לא לכתוש בשינייך את סוכריית המנטה. אבל אם פוחדים מהמתחרים שלנו וממה שיקרה אם רק לרגע קט נניח לעצמנו והטייס האוטומטי במוח יחליט לבד – שוקעים בלופ של דיכאון-אשמה-חרדה והלך הפרס...
זהו הטריק הפסיכולוגי הידוע, שמטרתו לשכנע אותנו לוותר במשא ומתן, להחזיר ממה שהשגנו עוד ועוד. גם אם אין קשר למציאות!
מכירים את אלה עם השאלות ש"מאתגרות את כל מה שחשבתם עד היום"? שמנסים לערער אתכם על סתם רק בגלל שאתם "ממש-ממש חכמים"?
"אתם לא שואלים את עצמכם בבוקר אם יש לכם מוטיבציה לצחצח שיניים, זו פעולה שאתם פשוט עושים. הרגל כה מושרש שאתם כבר לא חושבים עליו ופשוט פועלים על פיו. הסיבה לכך היא כי זו פעולה שאף פעם לא הייתה נתונה למשא ומתן בשגרת היום-יום שלכם במשך חייכם."
אם זר מסתורי ויפהפה שואל אתכם האם צחצחתם את שיניכם היום - תברחו!
ותדבקו רק באנשים שיתנו לכם תיקוף של המציאות האובייקטיבית. אנשים רוצים למתג את עצמם ולא מהססים - ואתם מוכרחים לצאת ממעגל הקסמים שהם משכנעים אתכם להיכנס אליו. אנחנו, הם אומרים לכל מי שמוכן ולא מוכן לשמוע, אנחנו הרי היחידים ש"באמת רואים אתכם, תומכים בכם..." אז חברים, בואו נעזור להם בהמשך המשפט: "אנחנו הרי היחידים שמתחמקים מכם כשיש בעיה..."
איך אמרה אנה: פחות אחד יותר נחמד לחזור לבד הביתה. נכון לשני הצדדים!!! עשיתם לי שירות שברחתם.
אני חושבת שזה המסר העיקרי שאני יוצאת מהספר איתו, יש בו משהו קצת פילוסופי. השינויים שקרו בחיינו - למי אכפת איך אחרים מגדירים אותם ואותנו? אם אדם מסוים התחמק מאיתנו ואולי גם עוד אחרים בעקבותיו - מי קבע שהם למעלה? תתמקדו בטיפוס של עצמכם, הם יקבלו את שלהם!
התשובה היא להמשיך. להתמיד, לעשות בעצם בדיוק את אותם דברים שעשינו כל הזמן! אבל... יש להתבונן בהם. זהו רעיון חסידי ידוע, לא חשוב מה אתה מצליח לעשות, חשוב הסיפור שאתה מספר לעצמך על מה שאתה עושה ולמה אתה עושה זאת.
יום אחד לפני עשר שנים קמתי בבוקר ופתחתי תיקיה "יעלה המצליחנית".
ממש לא הרגשתי ככה, וכמו שג'ולי מתארת שכדאי לעשות - פעלתי נגד האינסטינקט.
בתחילת שנות העשרים שמתי לב שהפנמתי הרבה דיבור שלילי פנימי וחיצוני לגביי. חשבתי שאני לא אוכל לעשות דברים שעשיתי בעבר, וגם אם כן... "זה לא יהיה שווה" או "אני לא אוכל ליהנות מזה כשאני ככה (בגיל הזה/במצב הכלכלי הזה וכו')" אמרתי לעצמי: "או שמושלם או שכלום, לא אנסה משהו רק כדי להיכשל!"
אבל לא משנה כמה עייפה הייתי - עשיתי לפחות "פרינט סקרין" אם קיבלתי תגובה טובה על סקירה, או צילמתי לעצמי עותק של רעיון/מכתב/צביעה כשהצלחתי בכל זאת ולמרות הכול ליצור משהו שהפתיע אותי לטובה. לא אמרתי לעצמי "אצור כשבאמת יהיו לי את הכוחות" אלא התחלתי וראיתי מה ייצא.
ואת כל התיעוד הזה על ההתקדמות שלי הכנסתי לאותה תיקיה. ולמרות שבדר"כ קשה לי לשמור על סדר לא ויתרתי לעצמי (ואגב - סידרתי את השידה ליד המיטה בעקבות הקריאה בספר, כי ג'ולי ממליצה לא לחשוב ממה להתחיל, פשוט לפעול! וליצור קשרים חדשים במוח, ליצור בדמיונך את האדם שאתה רוצה להיות ולהתחיל לממש את זה במציאות... והאישה שאני רוצה להיות... קמה בבוקר והשידה שלה מסודרת והיא מתחילה לעשות דברים פוריים! לא חושבת על זרים מסתוריים ומעצבנים.)
והעיקר לא לפחד כלל וגם אם מפחדים אז לא לוותר למצב הרוח הרע, ואם יש לי כיום מצב רוח כזה (הרבה פחות מפעם! דברים משתנים, לא נתייאש) - אז אני פותחת את התיקיה וזה מיד נותן לי "בוסט" כזה של תחושה חיובית וטובה, במקום לחפש את זה מאנשים שלא יודעת מה האינטרסים שלהם וגם ממש-ממש-ממש לא מעניין אותי.
אז מה שאני הכי ממליצה, אם אין לכם כוח לעשייה "חשובה" - תתעדו הצלחות! יש כל מיני שיטות איך לתעד, שיטות שמלמדים בטיפול פסיכולוגי ואת חלקן היא גם מביאה בספר. אחת השיטות שלימדו אותי בטיפול ושאני ממליצה עליה היא: לכתוב כל יום חמישה דברים שגרמו לי שמחה היום ושלושה דברים שאני גאה בעצמי היום.
בהתחלה זה מוזר אבל מתרגלים לתת מקום להצלחות כמו: "הכנתי לעצמי סלט ביצים" אם זה מה שהיה לכם קשה היום. לומדים למדוד את ההצלחות שלכם מול עצמכם, בניגוד למה שהחברה ההישגית לימדה אותנו כל השנם.
לפעמים אנחנו נרגיש בכל זאת שזה לא חשוב, שאנחנו כלום וטיפה בים. וככה בלי מודעות אנחנו נותנים משקל גדול הרבה יותר מדי לאנשים שמחזירים ומשקפים לנו את אותה אמירה שכל מה שנעשה לא יהיה שווה, כי הם החכמים האמיתיים הגיעו למסקנה שאנחנו לא חכמים וקטנים וחסרי אונים לעומתם לכן חייבים להקשיב להם ולמסריהם המרעילים...
עדיף התקדמות פצפונת בעצמך מהתקדמות ענקית כשאתה בידיים של אינטרסנט. כי ההתקדמות הראשונה בשבילך והשנייה היא בשבילו, ותיווכח בכך כשענני ההתלהבות הראשונית יתפוגגו, תיווכח שאין שם כלום חוץ משברון לב.
גם ההרגשה תשתנה, כשתפעלו בצורה שכלית ולא תתמכרו לרגש.
משפט יפה מחוכמת הפרפר אומר: אם הלב רוצה מה שהלב רוצה... אז שהלב יקום להביא!
ואכן גם ג'ולי מסכמת שאפשר להכניס שכליות גם בפעולות אוטומטיות, וכך לנתב את חייכם בצורה רציונלית: "כל פעם שאתם בלחץ, במתח, המוח שלכם בוחר אוטומטית במסלול הקל יותר – זה שמוטמע בו עמוק. אבל אם תחזרו על ההתנהגות החדשה הזו כמה שיותר פעמים, תטמיעו במוח את המסלול החדש..."
אז חזרתיות עוזרת המון! לחזור להרגשה הנכונה לגבי דברים, ובאמצעות חוויות חדשות לבטל חווית רעות ודוחות שהשקיעו אתכם במרה שחורה לזמן מה.
אני נהניתי לקרוא, יש שם גם פרק ממש טוב על צמיחה ממשברי חיים קשים ומתסכלים, שחידש לי דברים.
אז שוב תודה לסאן על ההמלצה, זה בול מה שהייתי צריכה עכשיו.












