חאדולה היא אישה בת 60, אלמנה המתגוררת בכפר על אי יווני פסטורלי. חאדולה היא אם לשבעה ילדים, והסיפור נפתח כשהיא שומרת על נכדתה התינוקת שאך נולדה לא מזמן, ועל היולדת המחלימה מהלידה.

חאדולה, הידועה גם בשמה המלא פרנגויאנו, וכך היא גם מכונה ברוב עמודי הספר, משחזרת בדימיונה את קורות חייה בעודה מדירה שינה מעיניה ליד העריסה. היא נזכרת בהוריה ובילדותה בביתם, ובימים בהם הם השיאו אותה לבעלה, שהיה שוליה של אביה, והעניקו לה נדוניה דלה מדי. בזיעת אפה וסכומי כסף זעומים היא הצליחה לבנות לעצמה בית ולפרנס את המשפחה בהיותה מרפאה בצמחים ומיילדת.

הסיפור מתקדם כמעט בעצלתיים עד שמגיעה נקודת המפנה המזעזעת. חאדולה הופכת מסבתא לרוצחת.

מכאן ואילך הדברים רק הולכים ומדרדרים עבור חאדולה, די מהר היא נאלצת להימלט מהרשויות ולמצוא לעצמה מפלט בחמוקי הטבע המקיף את האי ומעת לעת גם בבתי הכפריים המזדמנים לה במרוצתה מהשוטרים.

למרות הזוועות שהוא מתאר, המחבר לא שופט את הגיבורה שלו אף לא לרגע. הוא מתייחס אליה כאל "אישה אומללה" או מסכנה, אך לא ניכר טון שיפוטי בכתיבתו. גם את מעשיה הגרועים ביותר הוא מדווח במעט מילים, יחסית, ומטיל על הקורא להרגיש את עוצמתם של המאורעות ללא השפעתו הישירה.
פאפאדיאמנטיס כותב בכישרון רב את התקופה ואת הסביבה החיצונית של דמויותיו. הנוף השופע, על הריו, אגמיו, צמחייתו וכרמיו, הוא גיבור בסיפור לא פחות מהזקנה המתענה, והמחבר מכנה אותו ברוב תבונה ופיוטיות "הצדק האלוהי".

זהו סיפור אנושי מאוד הכורך הן רקע היסטורי ופוליטי, והן סוגיות מוסריות ופסיכולוגיות מרתקות יחדיו. גם לדת הנוצרית ישנו מקום כבד משקל בסיפור, אחת הדוגמאות הפעוטות לכך היא כאשר חאדולה מכנה את עצמה "שליחה של אלוהים", בהקשר מאוד לא "אלוהי".
השמות היוונים-אותנטיים והדמויות הכפריות האופייניות, שבמיעוטן אף היו יהודיות, הופכים את הכל לחוויית קריאה מהנה, קצת אחרת למי שמורגל בספרות אירופית. המחבר, בסגנונו המתוחכם, השכיל לכתוב כמעט בנונשלנטיות סיפור קשה ומורכב מאוד.

ספר טוב, איכותי ומומלץ.

מתי שהייתי בבית ספר היה סיפור אחד שלימדו אותנו על ילדה אחת שעושה בייביסיטר ומרוב שעייפה וכבר לא יכולה להחזיק את עצמה היא הורגת את התינוקת ששומרת עליה ואז יש לה כמה דקות לישון. זה סיפור שעד להיום אני זוכר אותו ואפילו אני חושב שההרגשה שיש שמה שאתה הרוג והיית עושה כל דבר בשביל שתשים את הראש שלך כמה דקות זה הרגשה שאני מכיר אותה טוב טוב מהסיפור אפילו שאף פעם לא הייתי בדיוק במצב כזה. 

בגלל זה יש בעיה שאתה בא לקרוא סיפור על אישה שעושה דברים כאלה. הסופר פה הוא אחד יווני והסיפור שלו זה לא על ילדה. זה אישה זקנה והיא יש לה את הבעיות שלה והמחשבות שלה והוא עושה אותה כאילו היא חלק מהמקום שגרה בו יעני חלק מההרים ומהטבע שיש שמה באי של יוון שהיא היתה גרה בו אבל אם אני מסתכל על מה שקראתי טוב טוב אז היה לי חסר ההרגשה שאני מבין למה היא עושה את הדברים הלא בסדר. ואם אתה לא מבין את זה אז הסיפור עובר על ידך יעני עוד כמה זמן אתה לא זוכר אותו. אני נראה לי שזה מה שיקרה לי עם החאדולה הזאת. אני בטוח כמעט מאה אחוז שאני אזכור את השם שלה שזה שם שאין הרבה כאלה אבל בטח לא יבוא לי בראש מאיפה הכרתי אותה.

אני הצלחתי להבין שהוא רצה שיגיד שאנשים חושבים שבנות שמה זה בעיה ושאנשים החשיבו את הבנים יותר מהבנות שלהם. אולי זה בגלל שבזמנים של אז שבן אדם היה צריך שיעזרו לו עם כל העבודות של השדה וכל זה אז היה לו יותר טוב שהיו באים בנים. אני חושב שהסופר רצה להגיד על זה שזה לא ככה ושהם לא מתייחסים לבנות שלהם בסדר. ואני בטוח מאה חמישים אחוז שבשביל הבנות שמה זה היה קשה שהם הבינו מה שההורים שלהם רצו ושלא היו מבסוטים שהביאו אותם במקום שיביאו בן. אני יודע גם שאפילו בזמנים שלנו יש אנשים שיותר מבסוטים שבאים להם בנים. אני לא ככה אבל פעם דיברתי עם אחד מהנגב והוא הסביר לי שאצלם הבנות אחרי שמתחתנות הולכות אצל המשפחה של הבעל. ההורים שלו היו להם הרבה בנות והמשיכו להביא ילדים עד שבא להם בן. הוא הסביר לי שאם לא היה בא הוא (שהוא הבן) אז מתי שיהיו זקנים לא היה אצלם מי שיעזור להם יעני הוא כמו  הפנסיה בשבילם ואם אין לאחד בן שיגור אצלו אז הוא ואשתו זרוקים לבד בלי אף אחד שידאג להם שיהיה להם משהו להכניס לפה. מתי שהסביר לי אני הבנתי את זה. ואפילו שהבנתי גם כאב לי על זה שיש בנות שנותנים להם שם ניהאיה (שזה בערבית סוף) או כיפאיה (שזה בערבית מספיק) שאתה מבין שבמשפחה הזאת הביאו רק בנות והם נותנים לבת שם כאילו בשביל שיגידו לאלוהים שחלאס עם בנות ושיעשה שיביאו בן. אני חושב שזה לא בסדר אבל דוגרי לא הבנתי את זה מהסיפור.