ביקורת ספרותית על פיידון מאת אפלטון
ספר לא משהו

---

החיובי: תרגום מופתי של שמעון בוזגלו (תחזור בבקשה לתרגם את אפלטון במקום להרוס מחזות!), כתיבה דרמטית ודינמית של אפלטון (הלוואי שיותר פילוסופים היו כותבים דיאלוגים), ספר חסר שומנים, ונושא מרכזי די מעניין שמדהים לראות כמה השפיע על תפיסות הדתות המונותאיסטיות ותרבות המערב.

השלילי:
חלק גדול מהספר הזה מוקדש ל"תורת האידאות" הידועה לשמצה, שאפילו אריסטו, תלמידו של אפלטון, דחה. בניגוד לדיאלוגים סוקרטיים מוקדמים, בהם סוקרטס בעיקר מבטל את הקביעות של בן שיחו (ושלנו) ומסיים במצב של אפוריה, בלבול וחוסר תשובה, בדיאלוג האמצעי הזה סוקרטס טוען טיעונים לטובת נצחיות הנפש ו"על הדרך" עוסק גם בתורת האידאות.
רעיון האידאות הוא די מגוחך בעיניי וככל שהוא נדון כאן יותר, כך הוא נהיה יותר טיפשי, כאב ראש ובלאגן מתחכם אחד גדול.
בזמן שדי מרתק לראות איך מגיעים בדרך כזו שכלתנית ולוגית לתאוריה כזו, יש בזה גם משהו מתסכל לקריאה.

התפיסות כאן על נצחיות הנפש, ניגוד מוחלט בינה לבין הגוף ה"נחות" ממנה, ה"כבילה" שהגוף מעולל לנפש, העולם הטהור והמושלם שמחכה לאחר המוות, הגמול והעונש (בסוף הספר יש סוג של קוסמולוגיה מאוד מוזרה, משהו כמו "הקומדיה האלוהית" זוטא) לפי מעשייך בחיים האלו.. זה מאוד מונותאיסטי, בפרט מאוד נוצרי, ועוד יותר בפרט מזכיר לי הכי הרבה את הכתות הגנוסטיות של הנצרות הקדומה. יש כאן קטעים שהיו יכולים להדביק בחיבור גנוסטי נוצרי ולא הייתי מרגיש שהם אינם שייכים. לא פלא שבספרייה הגנוסטית בנאג' חמדי היה עותק של "המדינה" לאפלטון.
זה באמת מרתק לראות את המקור של תפיסות כל כך בסיסיות בדתות שלנו מתחילות כאן. זה גורם לי לתהות מה אפלטון לימד בעל פה, כי הספרים הכתובים שלו היו מה שנועד לציבור הרחב, בעוד באקדמיה הוא לימד "גנוסטיקה" לא כתובה. משער שהלימוד בעל פה היה אפילו יותר קרוב למונותאיזם ולרעיונות של ספריית נאג' חמדי.
בסוף הדרוזים עלו על משהו ועשו את המהלך הלוגי ביותר בכך שהם מחשיבים את אפלטון וסוקרטס לנביאים מונותאיסטים.

בקיצור, לא יותר מדי להסכים איתו, אבל מבט יקר ערך לבסיס תרבותנו ומחשבותינו.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על פיידון