הספר הזה הוא מעולה. אחד הטובים ביותר שקראתי בחיים שלי. גיבור הספר ורנון סובוטקס מתקרב לגיל 50, אין לו אישה ואין לו ילדים. הוא עובד בחנות תקליטים בפריז וחי טוב עד שהחנות נסגרת. לנוכח המצב החדש שנוצר נתקל ורנון במצוקה כלכלית ואין לו איפה לגור. הוא מצליח כמה שבועות להתארח אצל חברים אך לאחר שגם אופציה זו נסגרת הוא מגיע לרחוב. הקטעים אשר מתארים את חייו ברחוב הם בעיקר לקראת סוף הספר. קטעים אלה כתובים בצורה מושלמת וממחישים את מצוקת החיים של חסר הבית.
המזל של ורנון מופיע לאחר איזה קשקוש שכתב בפייסבוק כובש את הרשת בסערה וורנון הופך לכוכב רשת מבלי שהוא אפילו יודע את זה.
את הספר הזה כתבה וירז'ני דפנט המכונה פשוט דפנט. הספר הזה הוא ראשון מטרילוגיה של 3 ספרים. עד כה יצא בעברית לפני כמה שנים ספר אחד של סופרת זו.
דפנט היא ללא ספק כוכבת בצרפת ויש לה קורות חיים מאוד מעניינים. היא ללא ספק בעלת כישרון כתיבה מבריק שכולא לתוכו את כל הרעות החולות של העידן החדש ואת הקושי שבחיים המודרניים.
הסופרת לא מרחמת על הקוראים וכותבת על הצד האנושי הפחות נראה לעין אך היותר מעניין.
דבר נוסף ששמחתי לגלות בספר הוא חוש ההומור המעולה של הסופרת.
בקיצור ספר מעולה למעשה זה ספר ממש מושלם.

אקצר. לא אלאה אותכם יותר מדי. בלבול-מוח. אוסף משפטים מתנשאים, פוזות לשוניות ודאווינים. בלילה של סמים, סקס, סטיות, שתייה ופשעים קטנים. חבל על זמנכם. לוותר.

Vernon Subutex- 2015
"סיפורו של ורנון סובוטקס" של דפנט, הוא רומן המספר את חוויותיו של ורנון, גבר מזדקן עם עיינים עמוקות כחולות בפריז. מעלליו מנעוריו המבטיחים בשנות ה-90 העליזות כבעל חנות תקליטים ידוע ברחבי פריז, כובש בחורות ופלרטטן סדרתי, בוהמייני שלא נוגע בסמים כמו חברו אלכס הזמר האהוד בעל הנטיות להרס עצמי, שהקלטות שצילם שבא אל ורנון כשזה כבר היה על חובות ללא קריירה והשני היה זמר רק כהצגה עצמית ובפועל שתיהם גברים באמצע הימים שמתעקשים לחיות כמו בני 20 הוללים.
הסוף הטראגי של אלכס וחיי המתארח אצל יזיזות והומלס בסוף הספר של ורנון 'סובוטקס' (הזוכה לכינוי 'סובוטקס' אחרי שנתן בראש במוזיקה כ די.ג'י בבית של מתעשר בוהמיין המארח את 'גל' חברתו הלסבית של ורנון בביתו המפואר בפריז).
לאורך הספר יבואו מעללי קרוביו ומכריו של ורנון- שתי כוחבות פורנו- אחת פופלרית ביותר שכובשת בעברה ולאחר שעזבה את המקצוע כסלבריטאית לכול דבר, טראנסית שהפכה לגבר נוכח הצלחתה כגבר מסוקס ועברה כשחקנית פורנו השנואה ע"י כול אחד שמזהה אותה (במיוחד נשים בשלות וצדקניות) .
'גל' הלסבית שחייה כרבים מדמויות הספר כבת עשרה הוללת בחייה הבוגרים, אישה עשירה שנדלקת על ורנון ועושה לו תמוות, זמר עבר אהוד על נשים ושנוא על העיתונות שכשאר הקלישאה על מוזיקאים מוצא את מותו בשלל סמים, תרופות ואלכוהול (קוקאין אל תוך הלילה בביתו של ורנון), חבר ילדות שהפך לבמאי כושל של סרטים עלובים שמעמיד פני נשוי מאושר, עיתונאית ממוצאת מראה אך חביבה למדי ומוזיקאית לשעבר שהפכה לבחורה ממוצאת ושמנמנה בחייה הבוגרים (וכמובן 'התנשמת').

"הוא נאלץ לסגור ב- 2006(..) השנה הראשונה שלו כמובטל, בלי פיצויים- כי הוא היה הבעלים- חלפה על מי מנוחות: חוזה לכתיבת עשרה ערכים באנציקלופדיה של הרוק, כמה ימי עבודה בשחור שבהם מכר כרטיסים לפסיבל מוזיקה בפרוורים, ביקורת על אלבומים בעיתונות המקצועית... בה בעת הוא התחיל למכור באינטרנט כל מה שהצליח לחלץ מהחנות. (ע"מ 10).
ורנון המובטל החי מהיד לפה הולך תחילה למלווה תעסוקתית שלא עוזרת לו, ניפרד בעברו מהחברה המיתולוגית שלו אחרי שבגדו אחד בשני והוא שם את כול חפציה ברחוב...
ורנון מתאמץ ללבוש בגדים זרוקים נוסח וינטאג', אבל שלא יראה חס וחלילה כמו סמרטוט ,כהומלס.
החברים שלו משכבר הימים, אחד אחרי השני מתים מוות הנע בין סתמי לטראגי. ורנון חובב ג'וגינג לילי והקשבה לאלבומים מסטול מכמה בירות. לבסוף מת אלכס בליץ' המוזיקאי המיתולוגי שכבר שנים רבות לא מצליח לחבר מוזיקה מרוב שהוא מסטול. הספר נכתב ב 2015, כמה שנים לפני שזמרת הקרנבריז לקחה בקבוקים באמבטיה... אלכס ורנון החי מבית מלון לבית מלון מת כאן באותה צורה.

מה שמניע את העלילה זה שבליל הקוקאין אל תוך הלילה בספה של ורנון, אלכס מצלם את עצמו מסטול למשך כמה שעות, ולאורך הספר עד סופו התמוה רבים יחפצו בקלטות הסודיות, שאלקס תמיד אמר את הדבר הבנאלי המתבקש ברעיונות.
כמה שיצר המציצנות מרים ראש, קשה לי לחשוב מי כ"כ התעניין בקלטות של ססטיק ובן אל/ אד שרין (ככה כותבים תשם?) מסטולים מדברים שטויות??

לבסוף אחרי תקופה של אי תשלום שכר דירה ורנון הופך לפליט בין ספות היזיזות שלו מן העבר, לפני הפיכתו להומלס.

תחילה הוא מגיע ל 2 לילות (תמיד 2 לילות, כי הרי 3 זה כבר ניצול!) לאמילי, בעליית הגג שחגג בה בימיהם הטובים כבני 20 הוללים. שתיהם היו חברים בלהקה (היא ב'לרכב על הדרקון'). אחרי קריירת הבס פתחה תמקרר, ה שמינה 20 קילו וחובבת תה ירוק ושמן זית, חייה חיים מסודרים ונורמטיבים, ללא ילדים ובעל אחרי גיל 40.
היא מספרת את ורנון ארוך השיער (מוציאה לו כמילות הספר את זנבות העכברים בקצוות ראשוו). הוא ממציא סיפור שהוא עבר לקוויבק ובגלל טעות בירוקרטית אין לו בפריז איפה לישון. הם מתאפקים לא לשכב בהצלחה.
הוא ממשיך לקסבייה, יוצר סרטים 'הנשוי באושר'- כאשר אשתו חופרת לו בור לאחר הולדת ביתו והוא נאלץ לחיות חיים מהוגנים. הם יושבים בבר השכונתי וקסבייה משתכר וחופר בלי סוף לורנון כמה טוב להיות נשוי + 1 (והרומן האפלטוני עם העוזרת אלזה). קסבייה ואשתו נוסעים לחופשה ו ורנון נשאר לשמור על המצודה ועל הכלבה הקטנה המפונקת שיודעת לנבוח של הזוג.

"הוא ענה שלא צפה בקלטות אבל הכיר היטב את אלכס, וכשחש בסקרנות שניצתה בלורן, השתמש במילה "וידוי" (ע"מ 83).

מתחילה התעניינות בברנז'ה סביב הקלטות של אלכס בליץ' המנוח, חלק מחוסר האמינות ב "סיפורו של ורנון סובוטקס" זה שהבמאי לורן יכול להתקשר לאיש קשר למציאת הקלטות, אבל אין לו כוח לעמוד המקח עם ניג'זים ובמקום הוא מפעיל את 'התנשמת'- גברת בשלהי החיים, לסבית, שעובדת עם לורן. תמורת הכיסים העמוקים שלו היא מקללת ומפיצה שקרים מסולפים, נוסח אשתו של מקרון היא טראנסז'נרית, על שנואי נפשו של לורן דופאלה באינטרנט ומחפשת עבורו את איש הקשר והקלטות.

ורנון ממשיך לסילבי, ששנאה אותו כשלא ענה לה בפייסבוק אחרי מות אלכס בליץ', האקס המיטולוגי שלה. הם שוכבים, אבל במקום הזוג מהאגדות היא נטפלת עליו שיהיה איתה, על כול ברבורייה, שהבית יהיה נקי וכו. הוא נס על נפשו...
בהמשך מסופר על 'דניאל' ופמלה קאנט- הם היו כוכבות פורנו. פמלה פרשה בשיא, 'דניאל' הפך לגבר אחרי שבתור אישה אחרי קריירת הפורנו כל שנשאר זה הבוז הגטרף, לרבות נשים שמסכלות עליה במבט יקח אותך השד לכול הרוחות. דניאל הייתה נערה שמנה שירדה 20 קילו והחבר שקנה לה הכול בחובות שהיא נאלצה לשלם ככוחבת פורנו. פאם ודניאל ניהיו חברות שנגמלו מהקוק(אין).

ורנון, לאחר שנס על נפשו מסילבי נפגש עם לידיה, 'בחורה ממוצאת שעושה כול שביכולתה למקסם נתונים', במילים אחרות בלונדינית עם חזה שופע. מפלרטטים, שוכבים ובפיצוץ שקרא ממכרה מהעבר ורנון חוזר לנוס על נפשו. לידיה קבלה כמה אלפי אירו לכתוב ביוגרפיה על אלקס בליץ', אליל נעוריה ורוצה תקלטות.

מכאן מגיע ורנון לכינוי 'סובוטקס', הוא פוגש את גל, חברתו הלסבית מהעבר (שבתור נערה גנבה תקליטים מהחנות). ורנון מרקיד בפנטהאוז הנוצץ של 'קיקו' את כל הכוסיות הבאות למסיבה באמצע שבוע. גן העדן הפסטורלי נקרע כאשר ורנון שוכב עם מרסייה, טראנסית שקיקו דואג לה וורנון משכיב.

"פגשתי אותה לחמש דקות, אבל בכנות, היא לא נראת לי הטיפוס השאהידי... אתה נלחץ בגלל הרעלה?"
"זה לא זה. היא אובססיבית לדת".
"עדיף מאשר לעשן קראק". (ע"מ 198).
'התנשמת' עושה הפסקה ודוחה את המידע ללורן וקופצת לספרד עם הבת של מכרה מהעבר בברצלונה, שומרת אליה (עיישה) שתלמד ולא תעשה דאווין של שהידית.
"סיפורו של ורנון סובוטקס" כתוב מהג'ורה של דפנט, והשפה השוצפת והמגודפת 'בפנים' של הקורא של דפנט עזר לי בטמטמת חורף שנקלטתי עליה בקריאה. השפה והסיפור הדמוי 'נרטיבית' הקופצ מדמות אל דמות קריאה ממכרת ומטמטמת בפני עצמה באופן סוחף!.

החבר האחרון שורנון פונה עליו הוא פטריס, מוזיקאי חבר מפעם. לאחר מכן יפול להתהפך ברחובות...

ורנון ברחובות פריז, אמא של קסבייה, שהיו חברי ילדות מנסה לשכנע אותו שיבוא אליה ללא הצלחה. ורנון תמיד גאה בעצמו!. הוא פוגש את אולגה ההומלסית. המפגש של ההומלס הטרי עם חבורת צעירים גלוחי ראש שיטרידו את ההומלסים המסכנים תעלה את העלילה לסרטון ותסגור עניין ב"סיפורו של ורנון סובוטקס".

השפה הנוקבת בספר מזכירה את התיאור בעמוד 161 המתאר את השאפתנות של לידיה בביוגרפיה על אלכס בליץ'-
"העובדה שאדם מכריז שהוא עומד לצייר סוס גזעי בעיצומה של דהירה לא אומרת שיצליח בכך. סביר יותר שהמאמץ יסתיים בשרבוט המזכיר בקושי עכברוש דרוס".

הסוף מאוד תמוה (למי שורצה ספולר! 'עדיף חיי הומלס חדל אישים, מחיי משפיען רשת).
הכתיבה ל'פנים' של דפנט מזכירה את הכתיבה של חבר האתר
RASTA
באופן זהה להפליא. למרבה העצב, שתי ספרי ההמשך שיצאו ל "סיפורו של ורנון סובוטקס" לא תורגמו, למרות שהספר שיצא בארץ בשיא טמטמת הקורונה זכה לאהדה וסיקור ברשת ובעיתונות.

בצעירותי קניתי את הספר "זיין אותי", הראשון של דפנט, עם השילוב המוצלח של אישה בחזייה מכוונת אקדח שקנה אותי.

הספר ממכר. הבעיות הגדולות מהחיים של של ורנון והדמויות הבוהמייניות והנלוזות יתחבבו על קוראים באשר הם.

ורנון וגם אני עם עיניים שקועות כחולות ופרצוף ילדותי ומהורהר אוהבים מוזיקת גיטרות ובירה. דפנט כתבה ספר מעיף לפרצוף!!

אוללה איזה ספר פגז

הסופרת מזכירה בספר הזה בסגנון כתיבה שלה את מישל וולבק בימי השיא שלו- ולדעתי אין מחמאה גדולה יותר מזה

הבעיה היחידה בספר הזה - זה החלק הראשון בטרילוגיה ומי יודע מתי יגיע החלק השני

אומנות ההמתנה במקרה הזה תהיה קשה מנשוא

לפני מספר שבועות, כאשר השיקו את תוכנת הבינה המלאכותית צ'אט GPT, גמרתי אומר לנסות ולאתגר אותה ולהווכח האם היא מסוגלת לייצר טקסטים יצירתיים וספרותיים. והרי זהו המבחן האמיתי של הבינה המלאכותית – לא לחקות פרקטיקות טכניות בלבד אלא גם כאלו שדורשות קריאטיביות, אסוציאטיביות ורגש, כמו אמן או סופר אנושי. תחילה ביקשתי ממנה לכתוב לי סיפור מדיוואלי. לעצמי דימיינתי משהו בסגנון אחד מהסיפורים של בוקאצ'יו מתוך הדקמרון או אולי סיפור בסגנון מכתבי אבלר ואלואיז. אך למרבה הצער הסיפור שכתבה התוכנה הזכיר לי יותר את הסרט "הנסיכה הקסומה", מעין דימוי קיטשי ואנכרוניסטי על אביר היוצא להציל את אהובתו, משהו בסגנון סרטי דיסני. לאחר מכן ביקשתי מהג'ייפי לכתוב לי שיר בנוסח המשורר הרומי הורטיוס. התוצאה הייתה מגוחכת אף יותר. התוכנה כתבה מעין שיר הלל ומתקתק המאדיר את שמו של הורטיוס אבל בסגנון מליצי ומגוכח המזכיר שיר שנכתב על ידי סוכני ביטוח לרגל מסיבת פרידה מקולגה שיצאה לפנסיה.

ספרה של דפנט נכתב לפני השקת הצ'אט GPT אבל כשקראתי את ספרה הוא העלה בי מחשבות על כתיבה בתקופת החייץ הזו של המעבר מעולם שבו היצירתיות והאמנות הן כישרון בלעדי של האדם לתקופה חדשה בה לאט לאט אנחנו מאבדים את מה שחשבנו כי הוא מתת אלוהים וכישרון ייחודי שלנו בני האדם – לטובת המכונות. הניסוי שעשיתי עם ג'ייפי מראה שאנחנו אמנם עדיין לא שם. אבל היום אנחנו גם יודעים שעדיף לא להגיד "לעולם לא", בייחוד בתקופה של שינויים כה רבים הקשורים לטכנולוגיה.

השאלה שהעלתה בי כתיבתה של דפנט היא כזו: האם מספיק מאגר ידע עצום כדי ליצור יצירת אמנות? האם היצירה היא בסופו של דבר חיבור בין ידע ומידע רב ורשמים שונים לכדי סיפור? או שיש משהו נוסף שהוא תנאי הכרחי בכתיבה שחייב להיות שם כדי שניתן לכנות זאת "יצירת אמנות" או "ספרות".

אף כי ספר זה של דפנט הוא "ספרות", הוא לטעמי אינו סיפרות במובן הטוב של המילה. חסר בו עומק סיפורי ורגש. דפנט משתמשת בכתיבתה ב"ידע" רב. היא משתמשת בסוציולוגיה, פוליטיקה, היסטוריה חברתית וכלכלית, כל אותו גוש טקסטואלי שהצרפתים כל כך אוהבים לדוש בו ואותו: סוציאליזם מצד אחד מול תנועות ימין קיצוניות, אחווה מול שנאת זרים, עולם הסמים והמועדנים, העולם של תעשיית הקולנוע והספרות. אבל כש"שוקלים" בסופה של קריאה את סך כל המסה הטקסטואלית הזו נותרים, קצת כמו עם הטקסטים של צ'אט GPT עם תחושה שיש כאן הרבה מידע אבל פחות מדי סיפור. הדמויות מורכבות ממעמדן הסוציואקונומי, מזרמים פוליטיים, מגדריים ותרבותיים. הן מדברות מתוך מודעות על מקומן בחברה ומיקומן במערך החברתי או התרבותי אליהן הן משתייכות – אך בכל אלו אין מספיק. אל עולמן הפנימי והאינטימי אנחנו נחשפים דרך כל אותה סוציולוגיה אך אין בכך די כדי לבנות דמויות.

יתכן שבשל כך המבנה הסיפורי הוא מעין מחרוזת של רשומונים. בכל פרק דמות אחרת מספרת את הסיפור מנקודת מבטה שלה. סיטואציות רבות מסופרות מנקודות מבט שונות, על ידי דמויות אליהן אנו נחשפים בכל פרק, וכך, סיפורו של ורנון סבוטקס אינו באמת הסיפור שלו אלא הוא סיפורה של חברה ותרבות, הנעה בתוך זרמי ההיסטוריה והתרבות העכשווית. ולכן, גם אם אנחנו נחשפים למידע רב ולשמות תקליטים ולהקות וסרטים, או לאייקונים תרבותיים, פוליטיים וחברתיים בצרפת העכשוית, אנחנו לא יודעים כמעט דבר על הדמויות. יוצאת מין הכלל היא דמותה של פרדן, אמו של קסבייה, חברו של ורנון, שאחיו הצעיר התאבד בהיותו צעיר, בשל התמכרות להרואין. סיפור האבדן של הבן דרך עיניה של האם הוא קטע יחודי ומעניין בתוך השטף הסיפורי הלקוני משהו, המלעיט את הקורא בשפע ניים-דרופינג.

*

ורנון סבוטקס, שהוא הסאב טקסט של התקופה הזו שלנו, הוא בעל חנות תקליטים שנאלץ לסגור את חנותו בשל שינויי השוק והטכנולוגיה. הוא מייצג דור ללא עתיד, שאינו מותאם לקידמה ולשינויים הכלכליים. כמיטב האתוס הצרפתי, דפנט מגחיכה את הקפיטליזם דרך דמויות שיש להן הרבה כסף ואשר מהוות מעין בלם זמני בהתדרדרותו של ורנון אל התהום ואל החיים ברחוב. מתוך מחרוזת הדמויות והמאהבות שמשכנות אותו בדירתן עולה לכאורה פיתיון סיפורי המקדם את העלילה ועשוי להציל את ורנון: זמר מצליח ונודע שהיה חברו הותיר לו סט קלטות וידאו בו הוא ראיין את עצמו. הידיעה שנחשפת ברשתות החברתיות, ללא ידיעתו של ורנון, פותחת מרדף אחר אותן קלטות ולמעשה אחר ורנון שהקלטות לכאורה בידיו. אך זהו פיתיון ריק. כמו בסרטים של האחים כהן וכמו אותה מגלשת שלג בשם "רוזבאד" בסרט "האזרח קיין", אנו מגלים שהקלטות האלו אינן מכילות דבר. אין בהן הכרזה על הותרת צוואה שמנה בידי ורנון או מידע אחר המסביר את התסבוכת העלילתית של המרדף אחריה.

כתיבתה של דפנט מסורגת באפוריזמים רטוריים שכמו נלקחו משפת הרחוב ושלכאורה מציבים את הקורא בעמדת צופה פסיבי. אלא שהכרזות מעין אלו אינן משכנעות במקרים רבים ובשלב מסויים שאלתי את עצמי לשם מה הם משמשים. הנה דוגמא קטנה:

"קסבייה מהסס שעה ארוכה. מאחוריו חולפים אנשים מכל המינים עם מגשים שמדיפים אותו ריח של שמן מטוגן הבלעדי ל"מקדונלד'ס", ריח מבחיל שעושה חשק להקיא ובה בעת פותח את התיאבון" (עמ' 285).

בכתיבה מעין זו הסופרת כאילו מכריזה משהו שאין עליו עוררין וכך מנסה להכניס אותנו למרחב של הדמויות. אבל זה לא משכנע משום שההכרזות הללו אינן נכונות. מדוייק יותר יהיה להגיד שלאחר שאתה אוכל במקדונלד'ס אתה מתחרט ומתמלא חשק להקיא. אבל הסתירה הזו שדפנט כותבת, אף כי היא נשמעת טוב, מעין אפוריזם שאפשר לשמוע בדיבור רחוב, אינה משכנעת. היא מרבה להשתמש בצורות דיבור אלו, אבל כמו עם ביוטיים מהרחוב, לאחר בחינה קצרה והנהון למי שאומר אותן קל לזהות שהן לא נכונות וגם לא משקפות תחושות אמיתיות.

ככל שהכרזות כאלו בטקסט חוזרות ומופיעות שוב אתה שואל את עצמך האם הן באמת נכונות? האם ההכרזות שכתבה לגבי עולמות פחות מוכרים לקורא (סצנת הפאנק רוק, עולם הסחר בקוק) הן גם נכונות? נדמה שכאשר הרטוריקה של הסיפור אינה חזקה מספיק נדרשת טכניקה מלאכותית מעין זו. דפנט מכניסה אותנו לדיבור הרחוב, לסלנג ולסלחה של העולם שהיא מתארת אבל התחושה נותרת שוב ושוב שאנחנו בתוך גיליון קומיקס עם סימנים של מכות וצעקות והמהומים מצויירים. אבל כפי שאומרים לעתים, לפעמים כשאתה צועק לא שומעים אותך. וזו התחושה עמה יצאתי בסיימי את הספר. ישנם הרבה צעקות ורשמים ומידע וסלנג ופיצוצים ומכות. אבל אין ממש ספרות, אין דמויות שאתה יכול להזדהות איתן או סאבטקסט ממשי. הכל זה בליל של תפיסות עולם וזרמים תרבותיים ופוליטיים. מרוב מהומה אין ספרות. ובכך דפנט הקדימה את ה-צ'אט GPT ואולי יש בזה היפוך של העיקרון שתבע אריסטו – האמנות כמימזיס, כחיקוי של הטבע. כי בכתיבתה של דפנט, אולי מהדור האחרון של סופרות בשר ודם, יש כבר רצון להדמות או לחקות את המכונה. ובכך אמנם הופכת המכונה ל"טבעי" אבל אנחנו מאבדים את הספרות.