ביקורת ספרותית על הביתה בטרם בוקר מאת לינדה דוואנטר
ספר מעולה

---

סיפורה של לינדה ואן דוואנטר הוא סיפור חזק ומטלטל, אך זהו בעצם סיפורו של חלק גדול בחברה האמריקאית שלחם בויטנאם. קשה לתאר את גודלה של הטראומה הזו שבהיסטוריה האמריקאית היא שנייה אולי רק לטראומה של מלחמת האזרחים.

לינדה גדלה בבית שבו הדגישו ההורים את המחויבות שצריכה להיות לכל אחד לתרום לחברה ולמדינה, ברוח הדברים שאמר הנשיא JFK: אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, אלא מה אתה יכול לעשות עבור המדינה. לינדה ראתה את עצמה כחלק מדור שנבחר לשנות את העולם ולאחר סיום בית הספר לאחיות היא מחליטה להתגייס לצבא. ביוני 1969 היא מגיעה לויטנאם ומוצבת בבית חולים שדה מס' 71 על גבול קמבודיה, אחד מאזורי הקרבות הקשים באותה תקופה. בחלקו הראשון של הספר חולקת איתנו המחברת את חוויותיה הקשות מאותו בית חולים:
"שום אזהרה לא יכלה להכין אותי למספר העצום של גופות צעירות מרוטשות שהליקופטרים המשיכו להביא ל-71. רצפת חדר המיון הייתה כמעט מכוסה בדם. עשרות פצועי היו דחוסים היטב במיון ובקושי היה מספיק מקום לאנשי רפואה לנוע ביניהם. והמסוקים עדיין הביאו עוד ועוד".

לינדה ואן דוואנטר מספרת על הקשיים הפיזיים והנפשיים איתם היו צריכים אנשי בית החולים להתמודד באותם ימים קשים, על דרכי ההתמודדות עם קשיים אלו ועל התהליך האישי שעברה, תהליך בו הבינה את האיוולת שבמלחמה המיותרת הזו. ליבה נכמר לא רק על החיילים האמריקאים המשלמים בדם על המלחמה הזו, אלא גם על תושבי וייטנאם שהפכו לכלי משחק בידי ארה"ב. לאחר שנה בלב התופת היא שבה לארה"ב ואז מתחילה התמודדות מסוג שונה לחלוטין.

כאשר שבו חיילי מלחמת העולם השנייה הביתה, הם התקבלו על ידי תזמורות כלי נשיפה ובמצעדים, גם אם היו אלו חיילים שלא שמעו קול ירי של כדור בודד. עתה החיילים מתקבלים בבוז וכשהיא מנסה לעצור טרמפ, עוצרים לה כדי להושיט לה אצבע משולשת במקרה הטוב ולירוק עליה במקרים אחרים. מסתבר שבשנים בהן התנהלה המלחמה בוייטנאם, הערכים בארה"ב השתנו. בעייני חלקים גדולים בחברה, מי ששירת בוייטנאם נחשב לרוצח תינוקות ולאידיוט על כך שבחר לשרת את המדינה.

לינדה ואן דוואנטר מספרת בספרה על חוסר ההכרה, חוסר התמיכה וכמובן גם על המחיר הרגשי הכבד שהיה עליה לשלם על אותה שנה וכמובן על חייה כפוסט טראומתית. בתחילת שנות ה-80 ייסדה לינדה ואן דוואנטר את איגוד ותיקי המלחמה (Vietnam Veterans of America), ארגון שנועד לעזור לחיילים הוותיקים (גברים ונשים כאחד) להתמודד עם הזיכרונות ועם הפגיעות הפיזיות והנפשיות שלהם ממלחמת וייטנאם.

זהו סיפור חזק, מטלטל ומעורר הרבה מאוד מחשבות. כמובן שאי אפשר להימנע מהשוואות למקרי הפוסט טראומה שהתפרסמו אצלינו לאחרונה, כמו סיפורו איציק סעידיאן ואחרים.

בשנת 2002 כשהיא בת 55 הלכה לינדה ואן דוואנטר לעולמה לאחר מחלה ארוכה שנגרמה מחשיפתה לחומרי הדברה בהם עשה שימוש הצבא האמריקאי בוייטנאם (חפשו ערך אייג'נט אורנג').

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על הביתה בטרם בוקר