כבר שנים ארוכות שאני מתעניין בסיפורם של השחורים בארה"ב ומה קרה להם שם, החל מהבאת העבדים הראשונים ליבשת ועד מאבקם לשחרור ולשוויון זכויות.
בשנים האחרונות הופיעו בארה"ב ספרים חדשים פרי עטם של שני כותבים (או ליתר דיוק כותב וכותבת) המעלים פרשיות שונות מההיסטוריה השחורה תרתי משמע של ארה"ב. אחת מהן היא ד"ר דולן פרקינס ולדז אשר כתבה כבר 3 ספרים בנושא ולצערי עד עתה תורגם רק אחד מהם: קחי את ידי עליו כתבתי כאן לפני מספר חודשים. הספר עוסק בפרשת העיקור בכפיה של בנות שחורות במדינות הדרום. הספר מכה כמו אגרוף בבטן הרכה ואני מקווה שגם שני ספריה הנוספים יתורגמו בקרוב לעברית.
גם קולסון וייטהד כתב 3 ספרים: הראשון הוא מחתרת המסילה המצוין שתורגם כמובן לעברית וספרו השני נערי ניקל יצא לאור השנה. אני ממתין גם לספרו השלישי Harlem Shuffle.
בספרו נערי ניקל כותב וייטהד על פרשה שהתפוצצה עשור שנים, ב-2013. זהו סיפורו של בית ספר דוזייר לעבריינים צעירים, שחורים ולבנים אשר הוקם בטלהאסי בירת פלורידה (Tallahassee) בשנת 1900. במשך עשרות שנים בתקופה בה פעל המוסד, התלמידים הוכו (בעקר השחורים), נוצלו מינית ואף נורו למוות. איש כמובן לא דווח על מותם ואם מישהו מבני משפחתם שאל כמה שאלות, נתנה לו את התשובה כי התלמיד ברח ואבדו עקבותיו. לא הייתה כל סיבה לדווח למשטרה כי מי יטרח לחפש "כושון" צעיר שברח מבית הספר. במקרים רבים גם איש לא בא להתעניין כי לרבים מהתלמידים שם, לו הייתה משפחה שתתעניין בהם.
חקירות של פרשיות מסוג זה אורכות שנים. חקירה של משרד המשפטים האמריקאי החלה רק בשנת 2009 וכתוצאה מכך גילו בחצר בית הספר קברים אנונימיים של יותר מ-80 תלמידים.
סיפורו של בית הספר הזה (יותר בית זוועות מבית ספר) הוא הבסיס לספרו של וייטהד. כנראה שלא במקרה בחר וייטהד את שנות ה-60 לתקופה בה מתרחשת העלילה. היו אלו שנים קשות מאוד בארה"ב: ההסתבכות בויטנאם, רצח הנשיא ג'ון קנדי, המצעדים אותם הוביל מרטין לותר קינג שנרצח בשנת 1968 ורצח רוברט קנדי מספר חודשים לאחר מכן, הם רק מעט מהפרשיות שהסעירו בשנים אלו את דעת הקהל.
גיבור הספר הוא בחור צעיר בשם אלווד קרטיס הגדל אצל סבתו בטלהאסי פלורידה. הוא ננטש על ידי הוריו והוא מאזין לנאומיו של לותר קינג ומושפע ממנו עמוקות. בהחלט אילן רציני להיתלות בו. הוא תלמיד מצטיין, שאפתן ובזמן שחבריו מאזינים למוסיקה שחורה מבית המדרש של הלייבל הידוע מוטאון, הוא מאזין ללותר קינג ובהשפעתו מאמין בחזון אי האלימות. כך אמר MLK:
"כל אחד מאיתנו חייב להאמין כי הוא מישהו, שיש לו חשיבות, שיש לו ערך, ועליו לפסוע ברחובות החיים בכל יום עם תחושת הכבוד הזו: התחושה שהוא מישהו." בהחלט מתאים להיות חלק מחוק כבוד האדם וחירותו.
אלווד מנסה ליישם אלא שבאחד הימים בדרכו לבית הספר הוא עולה על טרמפ וכשמתברר שמדובר ברכב גנוב, ההמשך הוא בלתי נמנע ואלווד מגיע לבית הספר לעבריינים צעירים. הפער בין התמימות של אלווד לבין רשעותם של העובדים במקום, זועק לשמים. יש לזכור כי בתקופה המדוברת, תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, עדין שלטה ההפרדה הגזעית בהתאם לחוקי ג'ים קרואו הנתעבים.
אני אוהב את הכתיבה של וייטהד: לעיתים הוא מדלג על פירוט אירועים מסוימים אך הקורא יכול להבין לבד מה התרחש שם. זהו עוד מסמך מצמרר על הגזענות ששלטה בארץ האפשרויות, גזענות שחלקים גדולים בחברה האמריקאית עדין לא נרפאו ממנה.













![העולם של אתמול [מהדורת 2012]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers101/1015541.jpg)



