המספרת היא אדי באום, קשישה בת 85 שנולדה בשנת 1900 בבוסטון, ומספרת לנכדתה האהובה את קורות חייה, ומתי התחילה להיות מי שהיא.

אניטה דיאמנט פורסת בפני הקורא 60 שנים, כולל תחנות בחייה של הסבתא, לרבות דמויות ממשפחתה הקרובה.

איך הם הגיעו לבוסטון?

האב ברח ממזרח אירופה יחד עם שתי אחיותיה בטי וסיליה, והאם הצטרפה בשלב יותר מאוחר, כשהיא לא ממש אהבה את השינוי. האם לאורך כל העלילה כעוסה, ומלאה כרימון על כמה לא טוב לה בארץ החדשה. היא לא הסתדרה עם השפה והטכנולוגיה, ועל כל דבר היא מצאה את השלילה. "היא ניקתה ובישלה והתלוננה. היא לא היתה מוכנה לגעת במכונת הכביסה של בטי. היא אמרה שהיא הורסת את הבגדים ולא מנקה אותם טוב כמו שהיא מנקה אותם בקרש הכביסה שלהם, ואז היתה נאנחת ואומרת שהכביסה הורגת לה את הגב. היא גידלה כרובים בחצר האחורית-מרים וקשים כמו כדורי בייסבול. אף אחד לא היה מוכן לאכול אותם חוץ ממנה, שאמרה שלפחות הם טריים ומה אנחנו מבינים בכלל." (עמוד 220).

כל מי שהיה לידה סבל ממנה; הירקן זרק אותה מהחנות, אחרי שהאשימה אותו שהוא לוחץ על המשקל עם האצבע. את הקצב היא שיגעה בתלונות על השומן שהוא מותיר על הבשר, ולכן הוא לא הסכים שתיכנס לחנותו... בקיצור קוטרית ויללנית.

המשפחה התגוררה בשכונת נו'רתאנד, ואוכלסה ביהודים, איטלקים ואירים. כולם הסתדרו ביניהם ודגלו "בחיה ותן לחיות".

אדי חלקה את חדרה יחד עם אחיותיה. האב התפרנס כגזרן במפעל חגורות, סיליה עבדה כאחראית על הגימור במפעל לחולצות נשים, והאימא הטליאה סדינים בשביל המכבסה. כולם יחדיו התפרנסו מספיק, כדי לשלם שכ"ד ולממן את המזון שצרכו. אדי באום סיכמה את מצבם הכלכלי "עניים אך לא רעבים".

בבית דיברו אידיש, והאנגלית לא בדיוק היתה שגורה בפיהם. חלק מהביטויים באידיש מגוללים בעלילה עצמה.

סיליה-הבת האמצעית, קיבלה יחס מועדף מהאם: "סיליה היתה "עדינה"... ככה מאמע קראה לה... "לסיליה שלי יש ידי זהב, היא מסוגלת לתפור כנפיים לציפור וגם כזאת ילדה טובה: צנועה, ממושמעת לא עושה צרות בכלל"... (עמוד 14).

לאורך כל העלילה סיליה זכתה ליחס מיוחד לעומת הבנות האחרות. סיליה היתה חסרת ביטחון עצמי, לא אהבה לצאת מהבית, לא היתה מוכנה לדבר באנגלית והשתלבה פחות בחברה החדשה. (אולי בגלל העובדות הללו סיליה קיבלה יחס מועדף).

על אדי, האם אמרה שהיא אנוכית ועצלנית ולא יודעת לתפור. על בטי, האחות הבכורה שעזבה את הבית, למורת רוחה של האם היא צרחה, ואמרה שבנות צריכות לגור עם המשפחה שלהן עד שהן מתחתנות, ומי שעוזבת את הבית קודם היא חתיכת "קורבע" (זונה באידיש).

לאדי לא היה טוב בבית, לעומת זאת את בית הספר ומלאכת הלמידה והקריאה אהבה מאוד. עם סיום הלימודים הומלצה להמשיך את הלימודים בתיכון, אך ההורים סירבו ורק לאחר "שכנועים" סוכם שתלמד שנה אחת. אדי ברחה מהכאוס שהיה בבית, ומילאה את שעות אחה"צ בסיפריה, וכך היא התוודעה למועדון קריאה, לפעילויות נוספות, וחופשות משותפות לרבות לינה באכסניית רוקפורט.

הסבתא מגוללת את תולדות המשפחה לאורך כל העלילה, ולא מדלגת על אף דמות ממשפחתה הקרובה.


הספור כולל מגוון של אירועים רבים: מוות ממחלות, אובדן, מלחמת העולם הראשונה, מגפת השפעת שהמיתה אנשים, המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, עוני, רעב, תקופת היובש מאלכוהול, השפעת המלחמה על החיילים (פוסט טראומה), רכבת היתומים והעסקת ילדים, פמניז'ם, מערכות היחסים בתא המשפחתי, האהבה הראשונה, האכזבות, האוירה בקהילה היהודית, יחסי חברות ועוד.

למרות האירועים הקשים והטרגדיות, העלילה מגוללת בקלילות ואינה מעיקה.

מאידך גיסא, בגלל הגודש באירועים, היתה לי הרגשה שאניטה הגישה לשולחן את כל מה שיש לה במקרר.

צורת הגשה כזו נותנת תחושה של "טעמתי, בסדר ומה המנה הבאה?" כך הכתיבה "רק נגעה" בנושאים חשובים, ולא הידקה את החגורה סביבם. לדעתי היו נושאים מסויימים שמן הראוי היה לחפור ולהעמיק בהם.

למרות החסרונות, אפשר ליהנות מהקריאה בספר, ואני כן ממליצה עליו.

אני אוהבת את הכתיבה, העריכה בפרקים, הקצב, המשפטים באידיש שהעלו חיוך על שפתיי, ובסך הכול מדובר בסבתאלה מקסימה, שהלכה כנגד כל הסיכויים של אותה תקופה.

לי יניני

לאחר ביקור משפחתי אינטנסיבי בניו ג'רזי שנמשך שלושה ימים ובמהלכו למדתי רבות אודות השבט שלי, הגעתי למסקנה שההיסטוריה שלו אינם כה שונה מההיסטוריה של רוב היהודים שהיגרו לארה"ב לאחר מלה"ע השנייה.
הם נתקלו בקשיי עבודה, פרנסה ועד שכבר מצאו עבודה, קרעו את הישבן על מנת לכלכל את צאצאיהם ולהגיע לרמת חיים גבוהה יחסית שבה הם מרוצים פחות או יותר ומקטרים כמה שרק אפשר וזורקים משפטים ביידיש לחלל האוויר כאילו כל העולם עדיין מדבר בשפה המצחיקה הזאת.
ולמרות שהחוויות דומות משום שכולם חיו באותה תקופה; אין מספיק כסף ומלבושים, הלימודים הגבוהים היו בגדר מותרות בלבד והתמותה הרקיעה שחקים אם משום מחלות או טיפול בריאותי רעוע, תמיד אני מקשיבה לסיפורים הללו בתשומת לב ומעריכה את מה שיש לי וכמה היום החיים קלים בהשוואה לפעם.

בספרה של אניטה דיאמנט המוכשרת, שכתבה גם את "האוהל האדום" שקראתי ממזמן היא מתארת סאגה כמעט, קורות חיים מעניינים ומלאי חיות של נערה שנאלצה להתבגר טרם זמנה מפאת הנסיבות הקשות ותקופת השפל שעברה על ארה"ב.
אדי בת ה 85 יושבת עם נכדתה, אווה ומתארת בפניה את הקשיים, החוויות, האהבות והנפילות שחוותה בחייה המרתקים.
אני חייבת לציין שבדרך כלל אין לי סבלנות לרומנים היסטוריים מתקתקים, אני סובלת כשהסופר מאביס עלי תיאורים סכריניים של תיאור עוגות ומלבושים, כיצד התגפף הזוג בחסות החשיכה והאהבה פרחה אך העלילה בספר זה כמעט חפה משמאלציות.
היא משעשעת, כנה מאוד ולעיתים אף מרגשת (אמנם לא הזלתי דמעה אך הזדהיתי כשתיארה אירועים העוסקים בהעצמת נשים וניצול ילדים) מספרת את האמת ולא מנסה ליפות אותה ובעיקר מוכיחה לעולם כי אין, אין על היהדות והלב החם.

הזיקה למסורת, גם אם לא תמיד איתנה מחזיקה את השבט מסור וחומל.
על אף שהורי הגיבורה הגיעו מפולין ואמה הייתה ממורמרת וקמצנית ברגשות, הצליחו בנות המשפחה לפרוץ דרך בזכות אופיין הבלתי נלאה ולהותיר את רישומן העז על העולם, יותר נכון לומר על אמריקה אבל היי, זאת חתיכת מעצמה, לא?
מה שפחות מצא חן בעיני ואת זה לא ניתן לשנות כי הדבר תלוי בתרבות האמריקנית המעודדת תחרותיות (לאו דווקא בריאה), קנאה והרצון להתגאות בדברים יפים שהושגו במאמץ לא קטן. אני מבינה את הצורך לעמוד במרכז העניינים, בפרט כשעבדת כל כך קשה ואתה מנסה להוכיח הישגים אך החיים לא צריכים להיות כאלו והאדם היחידי שלו אתה צריך לתת דין וחשבון הוא אתה ואולי יותר מאוחר, אלוהיך.

אך גם בקריאה ו/או הקשבה לומדים להפנים את העיקר ולא התפל ולוקחים מהסיפור את מה שחשוב באמת: חוזק נפשי, אומץ וחמלה ואלו הם התכונות שיוצרות מענטש אמיתי ואמירה משכנעת.

ספר זכרונות המשקף תקופה של תחילת המאה הקודמת משפחה יהודית ממזרח אירופה המגיע לארהב דור ההורים אינו משתלב ודור הילדים בינהם המספרת כבר מרגיש אמריקאי. פער הדורות מאד עמוק והמשפחה חווה אסונות הכרוכים בקליטה הזו.
הכותבת צעירת בנות המשפחה, מספרת מנקודת מבטה, על חייה והשתלבותה באמריקה החדשה.
ספר סיפורי מהגרים די אופיני, קל ונחמד לא יותר מזה.

אני בדרך כלל לא נוטה לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי אותו, אבל אחרוג. הייתה לי ציפייה ממש גבוהה מאניטה דיאמנט בגלל שקראתי את האוהל האדום (גם עליו כתבתי ביקורת), אבל התאכזבתי מאוד.
אגיד עליו שהוא ספר "פרווה", לא מתקדם כל כך לשום מקום ואין איזשהו "סוויסט" בעלילה שאפשר עוד איכשהו להישאר ולצפות למשהו מסוים. בסופו של דבר עזבתי את הספר עם אכזבה.

ספר נחמד, ספר "טיסה"