איזה ספר נהדר. מהרגע שהתחלתי לקרוא אותו, כל פעם שאני חושבת או מדברת על הספר הזה אני מחייכת. פשוט, הספר הזה גרם לזמן לחמוק לי מבין האצבעות מבלי שאפילו אשים לב, ואני יותר משמחה שיצא לי לקרוא אותו. שלא לדבר על לקנות אותו.
הוא מבין הספרים שקניתי בשבוע הספר ועדיין לא קראתי. כלומר, עד לפני זמן קצר. ואני חייבת לומר, שהוא היה ספר ידי חובה קטן שכזה. אבל מה, אני אוהבת אותו יותר מכמה ספרים שרציתי לקנות מראש.
הנה לכם מונח שאני חושבת ששווה לזכור: אוונגרד. אוונגרד בכללי מתאר זרמים מהפכניים באומנות. באופנה, אוונגרד הוא תלבושת שהיא בין תחפושת לבין משהו שאנשים עשויים באמת ללבוש, לא משנה בין אם זאת שמלת ערב או חולצה, גופיה וז'קט. זה לוקח אותם ונותן להם תפנית קטנה (ולפעמים ענקית), שאני מוצאת אותה מקסימה ולרוב דברים שהייתי שמחה ללבוש.
הספר הזה, מבחינתי, הוא כמו אוונגרד ספרותי, במקום להיות כמו תחפשות, הוא קצת דומה לאגדה. הארץ הרחוקה שבה שולטים חוקי האגדות, הקוסם המלכותי, המכשפה, הנסיך, העצמים שקמים לחיים. בדומה לאוונגרד, הסופרת נותנת לספר הזה טוויסט שמונע ממנו להיות אגדה.
אני חייבת להשוות - קראתי כמה וכמה חידושים לאגדות, חלקם חיבבתי, חלקם לא, לכולם הייתי קיטשיות דיי מעיקה שלא יכולתי להסתדר איתה. ולפיכך הייתה שמחה כשסיימתי את רובם. כשסיימתי את הספר הזה, ללא ספק, שמתי לב שהוא לא עומד באף אחד מהקנים של הקודמים. הוא יותר מהפכני, יותר מרגש ויותר סוחף. הכתיבה מופלאה והדמויות אנושיות, וללא ספק, במקביל, הוא מדשדש בין הגבול בין אגדה ללא-אגדה, והדברים האלה הפכו אותו לנהדר. ואני מבינה טוב מאוד למה הפכו אותו לאנימה. לספר עצמו יש הרגשה כזאת שיש לי כשאני רואה אנימות. הקרבות שבו מתוארים בקצביות, ואני יותר משמחה שאוכל לראות אותו מחר על המסך הגדול (בינוני, אם להיות כנים).
קודם כל, אני חייבת לשבח את הסופרת על הכתיבה המעולה. הכתיבה שלה לא ייחודית, כלומר, כבר נתקלתי בכתיבות כמו שלה, אבל הכתיבה שלה כורכת את הסיפור ומתאימה לו בצורה מעולה. היא קצבית, מפורטת, מעניינת, ואינטליגנטית. היא הופכת קטעים משעממים ללא-משעממים, ולבסוף, היא מרתקת ומבריקה.
שנית, הדמויות.
וואו, הדמויות.
הדמויות של הספר הזה, שאני לא יכולה להצביע על דמות אחת לא אנושית. סופי, שלא הייתה לסופרת שום בעיה להפיל אותה לרגשות אנושיים אפלים במקצת. סופי הייתה חטטנית, קנאית, עצבנית, ולמשך זמן בלתי מבוטל - זקנה מעצבנת. ומשום מה, לא יכולתי לעצור את עצמי מלאהוב אותה. סופי כנה ומקסימה והכתיבה של הסופרת, שמתוארת מנקודת מבטה של סופי, מראה ללא ספק, שסופי משלימה עם הטעויות שלה ויודעת שהיא טועה (למרות שזה לא עוזר לה, אני שמחה שהיא מודעת).
האול, שקראתי את השם שלו לא נכון למשך ספר שלם! היה מנופח, מעצבן, פחדן, אידיוט, אבל מקסים מצד שני, וחולק תכונה מקסימה עם סופי, אבל אני אעצור את עצמי מלומר אותה כי ספוילר. הוא היה דמות נהדרת ואנושית, ואני מתה על זה שהוא שר שהוא שיכור. וכמובן על חליפותיו הנוצצות.
וכל שאר הדמויות, שיותר היו ברקע, היו גם נהדרות. מייקל, שראה את עצמו בכפוי טובה והרגיש בשלב מסוים כאילו הוא בגד בהאול, קלציפר, שחושבים שהוא רק רשע, למרות שיש משהו קטן שלא היה כל כך נכון, האחיות של סופי, האמא החורגת של סופי (אמרתי אגדה, כן?), הנסיך, המכשפה, וכל אלה. פשוט דמויות נהדרות. בעצם, המכשפה הייתה קצת פחות שחורה-לבנה ויותר נטתה להיראות רק רעה. אבל טוב, אף אחד לא מושלם.
העובדה שהספר הזה כמעט הופך לאגדה, בנוסף, הוא הבונוס שלו. זה הופך את הספר לקליל. כשקורים דברים שיכולים להיראות קצת חולניים, העובדה שהוא כמעט אגדה ממש עוזרת. בנוסף, גברת סופרת נהגה בחוכמה, היא חשבה "היי, יש לי כתיבה כזאת של כותבי אגדות. אתם יודעים מה אעשה? אכתוב ספר שהוא כמעט אגדה אבל גם רציני ומאגניב לגמרי. אנשים ימותו עליי וסרט אנימה של יוצר אגדי שדפק את ילדותם של ילדי ישראל יצא עליו."
והיא צדקה. ממש צדקה.
לסיכום. אהבתי אותו. ממש. יותר מידי. מה לא הייתי עושה בשביל עוד קצת. שמחה שהוא גרם לי להרגיש את כל הדברים האלה. אני אוהבת את הספר הזה. מאוד. הוא עומד להיות לצד "גנבת הספרים" וסדרת "הערפילאים" על המדף שלי. כי אולי הוא לא עד כדי כך טוב, אבל אני עד כדי כך אהבתי אותו.
