נכנסתי לדף הספר ושפשפתי את עיניי חזק-חזק פן אני הוזה. איך יתכן שמשאיות של דיו נשפכו על מעלליהם של ריצ'ר-רולה-הארי-הולה ושות', ועל הספר הזה – דממת אלחוט? אף לא מילה אחת. שום-כלום.
אוהדי מתח וריגול, מעריצי הרפתקאות עם קורטוב של היסטוריה ומסתורין, אוהבי מותחנים פסיכולוגיים ותיאוריות קונספירציה – איפה הייתם ומה עשיתם?

אני מודה שאילולא קראתי ואהבתי את "מסדר האש" של <mark>דיוויד מורל</mark>, גם אני לא הייתי מגיע

פחד. רגש שמניע אותנו לכיוונים רבים ולא מוסברים. פחד מדבר לא ידוע גורם לנו להזיע, להתבלבל, להתרוצץ לכל מיני כיוונים, לעשות טעויות, לא לחשוב בשיקול דעת. פחד גורם לנו להיות ערניים, פרנואידים, לדמיין דברים. פחד, אין גבול לאינסופיות כמו חלל עמוק. ישנם אנשים שמומחים בלתרום את הפחד למטרותיהם; הם מאתרים את החששות הכמוסים ביותר בקרב מושאיהם ומטפחים ומגדלים אותם כמו שיח מטפס...אבל מה קורה כשהגלגל מתהפך?
במ

המותחן "המאבטח" (הוצאת אודיסיאה, 2005) מאת <mark>דיוויד מורל</mark> מחזיר את הסופר למחוזות שבהם יצר את ספרו הראשון והמוצלח ביותר, "משחק הדמים", שהציג לעולם את ג'ון רמבו יוצא "הכומתות הירוקות" ובוגר מלחמת וייטנאם. הפעם גיבור הספר הוא קאוואנו (בלי שם פרטי), יוצא צבא היבשה האמריקני שעשה "במשך חמש שנים בכוח דלתא ועוד חמש שנים בשירותי האבטחה" (עמוד 177). הוא מועסק ב"שירותי אבטחה בינלאומיים" – חברה פרטית המספקת אבטח

תמיד אהבתי לקרוא את ספרי המתח/פעולה של <mark>דיוויד מורל</mark>.
סגנון הכתיבה של מורל השתנה החל משנת 2000, אולי בגלל שבנו נפטר או מסיבות אחרות...
הספר הזה מביא את מורל לכתוב בצורה קולחת ויצירת מתח נבנה בצורה תלולה.
נראה כי הספר היה יכול בשקט להתפרש על גבי 500 עמודים ועם המון פוטנציאל שכן העלילה היא במלון עתיק הצורר המון מאפינים מסתוריים.

הכוון שאליו מורל לקח את העלילה הפתיע אותי שכן חשבתי על כוונים אחרים

ספר מתח מוצלח ומהנה.
קבוצת אנשים שהם "סיירים עירוניים", אנשים שתחביבם לבקר בחשאי בבנינים נטושים ולחקור את ההיסטוריה הקרובה המסתתרת בהם, נכנסת למלון חרב בחוף ניו ג'רסי, שבוע לפני שהמלון יהרס. המלון נטוש כ- 40 שנה ולפני כן היה בבעלות מליונר תמהוני.
המלון נבנה ב- 1901 ופעל עד 1968, בעליו המליונר גר בו עד 1971 ואז התאבד והמלון שמם מאז.
הקבוצה חודרת למלון אך מגלה כי בשונה מסירים שלה במקומות אחרים בע

באזור הנגב, בלב שטחי אימונים של כוחות צבא ומבריחים מסוגים שונים, סלולה לה דרך כורכר לבנה שמובילה משום מקום לשום מקום אחר.
פאף, פאף, פאף, פאף... ממטרות הפטיש השפריצו סילוני מים בקשתות גבוהות, ממטירות טיפות חצי שקופות שהתפזרו על פני השדה החום שבליבו ניצבו, משקות שתי וערב את השדות כמו פסי בצק שמעטרים פשטידת פאי בדיינר אמריקאי באמצע המדבר.
נסעתי לאטי בדרך הלבנה, מביט על פסי המים שזורמים כמו חלזונות

בגיל 10 ראיתי לראשונה את 'משחק הדמים' בכיכובו של סילבסטר סטלונה. רק שנים לאחר מכן למדתי שהסרט מבוסס על ספרו של דוויד <mark>מורל</mark>. איזה פער בין הספר לסרט לטובת הספר כמובן... 'מסדר האבן' היה הספר הראשון של דוויד <mark>מורל</mark> שקראתי ומיד נשבתי בסגנון הכתיבה המותח, הממכר שלא מאפשר לך להוריד את הספר עד שסיימת לקרוא אותו. בשלבים מאוחרים בחיי בעת ששוטטתי ברחבי העולם וחיפשתי ספרים לקרוא חזרתי לקרוא את ספריו של <mark>מורל</mark> והפע