#
לא תמיד אני מצליחה להסביר לעצמי למה אני אוהבת ספר או סופר מסויים. תיאורטית – על בסיס מה שאני חושבת שאני אוהבת – הייתי אמורה לסלוד מפוקנר. הוא מתאר עולם זר לי, מרבה לעמת את דמויותיו עם דימויין החברתי, עוסק רבות בגזענות בדרום ארצות הברית, גזענות השואבת ממקורות דתיים כמו מדחיית הזר. דמויותיו משוכנעות תמיד באיזה צו אלוהי שמוליך אותן בדרך שהן הולכות, מכחישות בחירה ומתעקשות על גורל. הוא משתמש בטכניקות ספרותיות שאת חלקן אני לא אוהבת – כמו זרם התודעה וריבוי תיאורים. ויחד עם כל זאת אני נהנית מאד לקרוא אותו, נהנית מההומור הייחודי (שאני מתקשה למצוא בספרות האמריקאית העכשווית שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות) ומצליחה להתחבר לחייזרים המוזרים המאכלסים את העולם המומצא-מציאותי עליו הוא כותב.
הסיפור הנוכחי גם הוא מלא בטיפוסים שעוד לא מכירים שפה תקינה-פוליטית, נושאים שאסור להזכיר בלי לצרף אליהם מילות-תיאור שמבהירות כמה הם מגונים, ומספר את מה שנראה תחילה כאוסף של סיפורים שאינם קשורים האחד לשני. לינה בהריון מתקדם, בורה ותמימה וחסרת-אונים לכאורה, מחפשת את אבי תינוקה שעזב אותה כשנודע לו מצבה. כריסמס – שנמצא שבועיים לפני חג המולד כתינוק בכניסה לבית יתומים – מסתובב בעולם כבוגר, כשהוא משוכנע שדם כושי זורם בעורקיו, למרות שאין לו מושג באיזה צבע היו הוריו. "עובדת" היותו מוכתם בדם שחור מאפילה על עולמו ומי שמוכן לקבל אותו – פגום בעיניו. יש בסיפור כל מיני משוגעים, כולם הסוכנים של אלוהים, מדברים איתו ויודעים בדיוק מה רצונו. ורצונו – הפלא ופלא – הוא לסלק מעולמו את בעלי הדם השחור ואת הנשים שעלולות ללדת בני תערובת משוקצים כאלה. כי רצונו של אלוהים תמיד הולם את רצונם של החוששים מהשונה ומהשינוי, אלה שרוצים לחיות ב-ד-י-ו-ק באותו עולם בו חיו אבותיהם ואבות-אבותיהם.
מפעם לפעם הספר גרם לי להשתעשע למרות שאינו משעשע כלל. יש בו ניצוצות הומור ושעשוע, תיאורים של טרלול של הדמויות, פסק זמן של גיחוך בין הסיפור המטריד-מחריד הזה. הפרק האחרון שיעשע אותי. מה שפוקנר חשב על היחסים בין המינים בשנות השלושים של המאה הקודמת, נראה היום כמעט בדיוני קצת מצחיק וקצת לא אפשרי. לפעמים נימת השעשוע שנקט פוקנר עלתה למדרגה של כמעט מצחיק, כמו כשהוא מתאר את טפשותו של בראון או את טפשותו של זה שחשב שיוכל להוביל את בראון הטיפש בדרכו, כי הוא חכם ממנו.
הספר מורכב מסיפורים מעניינים היוצרים יחד עולם מציאותי ומובן. בין הסיפורים יש גם הרצאות ארוכות מדי, המנסות להסביר את מה שאין צורך להסביר: את הקשר בין העולם הזה לדת ולכללי התנהגות שזר לא יבין. את המקום שהעולם הזה נותן לכל פרט ואוי למי שמנסה לחרוג ממקומו. העולם הזה הוא עריסת הילדות של ארץ שאנחנו לא מכירים, למרות שאנחנו בדרך כלל דוברים את שפתה. אנשים היכולים להיות נדיבים לזר ולאביון, לתת לו מפיתם ולהלין אותו בביקתתם, ובמקביל לרדוף איזה זר על שמועה שאף אחד לא טורח לבדוק, לרצוח, לשרוף ולהתעלל בו בגסיסתו. אם תשאל אותם על אכזריות – הם לא יבינו על מה אתה מדבר. האם להשמיד נחש לפני שהוא מכיש הוא אכזריות? להיפך, גוטה, להיפך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
