#
"קומדיה של טעויות" ידוע יותר בתור ביטוי המתאר טעויות שהובילו לאפשרויות מוזרות, הזויות ומצחיקות מאשר שמו של המחזה של שייקספיר, ממנו הוא לקוח. במהלך השנים הסיגנון הזה הפך לז'אנר, כנראה יותר ויזואלי מאשר כתוב. הספר הזה הוא מהז'אנר הזה, אם כי ברקלי רחוק מאד משייקספיר ורחוק גם מהכותבים המוצלחים בז'אנר הזה, שהצליחו להפיק צחוקים גם במקומות שאינם מצחיקים.
זה ספק קצר למדי, שאין לי מושג איך הגיע אלי. בבלגן הלא מצחיק בו אני חיה כרגע, אני לא מדקדקת בדקויות ומודה על כל ספר שלא קראתי, שהצלחתי לשים עליו יד. הספר הזה עוסק בטעויות והטעיות שונות, הגורמות לתוצאות מחרידות. התוצאות המחרידות נראות כל כך מופרכות ומרוחקות מהמציאות, שהקורא(ת) חייבת לגחך על רצח, אלימות קשה, (כמעט) התעללות בילד ובעיקר התייחסות אדישה למוסר, שלא לדבר על החוק.
יש בסיפור הזה נוכלים. רובם לא יותר מדי חכמים, אבל חכמים יותר מקורבנותיהם, שהאינטליגנצייה שלהם היא חד-ספרתית. וזו הסיבה שהספר מוגדר כקומדיה של טעויות. החלק הקומי בו הוא תיאורי פעילות הדמויות, שילד נבון בן חמש היה מוצא פתרונות יעילים יותר למצבים אליהם נקלעו, מאלה שהם מצאו ובחרו. ברקלי הוא אדם פרקטי, כך נראה. את הספר כתב תחילה כסיפור קצר בפרוייקט שנועד לעודד קריאה אצל אלה שאינם קוראים. הוא הרחיב אותו לספר ואף הפך אותו לראשון בסידרה המבוססת על אחת הדמויות בו. וזה גם הספויילר של הסופר: למרות הגוויות הנערמות, קישה ציילון לא תהיה אחת מהן...
ומילה על דארווין. הוא לא אמר שהחזקים שורדים. הוא אמר שהכשירים ביותר, אלה שהסתגלו טוב יותר לחברה בה הם חיים, הם השורדים. התזה הזו מוכחת בספר הזה, בו הטפשים שורדים (חלק מהזמן) ואף מעבירים את הגֵנים שלהם לדור הבא. אני חושבת שכדי להוכיח את התזה של דארווין לא צריך לקרוא את הספר שלו, שהוא ארוך ומסובך למדי. אפשר להתבונן בזוכים הגדולים בפוליטיקה הישראלית, להבין את מסקנותיו ולהפיק לקחים לביצוע.
1/2


















