ביקורת ספרותית על היהודיה האחרונה של קפריסין מאת רוחמה וייס
ספר מעולה

---

מדוע בני אדם כותבים? מדוע הם חשים צורך להעלות את סיפורם על הכתב? אני חושבת שלשאלה זו תשובות רבות. הספר "היהודייה האחרונה של קפריסין" הוא ממואר שנהגה מתוך כאב, ונכתב בדם ליבה של הסופרת. רוחמה וייס שהקדישה ומקדישה את חייה, להשגת שלום וצדק, מוצאת את עצמה בפני שוקת שבורה. בנה הרגיש והאהוב מתגייס לשירות קרבי והפחד כמעט מעביר אותה על דעתה, החשש פן ייפגע ולא פחות מכך, פן יפגע באחר טורף את ימיה ולילותיה. בצר לה היא פונה לעבר, לסיפורה של אישה אחרת שגם עולמה נטרף בידי גברים נושאי נשק, שלום ילידת סלמיס שבקפריסין, אימו של אחד ממנהיגי "המרד בתפוצות" כנגד רומא.
לבושתי, לא שמעתי מימיי על המרד הזה ועל תוצאותיו האכזריות והלא מפתיעות לקהילות היהודיות המצרים,קירנייי וקפריסין. שלום היא אישה פשוטה וקשת יום, היסטוריונים לא כתבו עליה ועל שכמותה, אך וייס מעלה אותה באוב, יחד עם שכנתה היוונייה אירנה. חברות טובות אלו, נסחפות בצוק העיתים אך נודרות נדר נאמנות ועזרה הדדית בין נשים בעולם של גברים שאינו נותן את דעתו עליהן.
בין ההווה וסיפור הגיוס של הבן, לעבר הרחוק בסלמיס הגועשת, הממואר של וייס עוסק בנחישות ובזעם בשבר של ילדותה, בפגיעה המינית שפגע בה אביה האלים והבלתי צפוי. מתוך מקומות אלו של כאב, חוסר אונים וחורבן, סיפוריה של וייס משתלבים לאריג יפהפה של אנושיות ונשיות כאובה אך חומלת, נואשת אך נאבקת. שלום, אירנה, וייס מחוללות במחול בלתי נגמר של אלימות אך למרות הכאב והאובדן שלא הן יצרו הסיפור של וייס כמו גם של תאומתה הבדיונית מן העבר אינו מסתיים בייאוש או בהרמת ידיים. בין סמטאות ירושלים, חורבות סלמיס, כפריה של קפריסין בהווה והמנזרים בארץ ובצרפת צומחת גם תקווה ואמונה. הסיפור לא תם. היהודייה האחרונה של קפריסין ממשיכה במסעה למקום אחר ולחיים חדשים. כולי תקווה שגם עלינו לא יבוא שוב החורבן ולמרות הכול נצליח להימנע מפיתויי השינאה וההרס ולצמוח מבין החורבות.
תודה רוחמה וייס על סיפור מרגש ומטלטל, ועל שנתת בידיי ובידינו הקוראות והקוראים את נשמתך. אשתדל להיות ראוייה לה.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על היהודיה האחרונה של קפריסין