ביקורת ספרותית על הרוקחת האבודה מאת שרה פנר
ספר טוב

---

כמעט לכל אחד מאיתנו התחשק יותר מפעם אחת לרצוח מישהו. זאת יכלה להיות מחשבה של רגע או מחשבה ארוכה יותר, אבל בפועל כמעט אף אחד מאיתנו לא יוצא באמת לרצוח. למה? אולי בגלל אמונה בטוב או בהשגחה של אלוהים, אולי בגלל הפחד מהחוק, ואולי בגלל משהו אחר. אבל מתברר שבאנגליה של המאה ה - 18 רצח לא היה דבר נדיר. במקום שבו החוק היה תמיד לטובת החזקים - החלשים פעלו בסתר לטובתם. ובין החלשים היו גם נשים שהעדיפו לרצוח עם רעל, בעיקר את הבעלים שלהן, ששתו לשוכרה ובזבזו את כל הכסף שלהם על פילגשים.
נלה היא רוקחת ב 1791. מקצוע שלמדה מאמא שלה. פעם היא רקחה רק תרופות, אבל אחרי שנפגעה מגבר התחילה לרקוח בעיקר רעלים. היא אירגנה לעצמה חנות קטנה עם מסתור. ושמה עבר מפה לאוזן בין הנשים.
קרוליין הגיעה לבדה לאנגליה, אחרי שגילתה שבעלה בוגד בה. 10 שנים קודם היא סיימה לימודי היסטוריה לתואר ראשון, אבל אז החליטו היא ובעלה שבמקום להמשיך ללמוד היסטוריה, עדיף שתעבוד בעבודה נוחה וטובה. באנגליה היא יוצאת עם קבוצה ומדריך לסיור של חיפושים על גדות התמזה. היא מוצאת בקבוק קטן עם חריטה של דוב עליו, וכאן מתעוררת בה שוב הסקרנות להיסטוריה והיא מתחילה לחקור. גם את העבר של הרוקחת המסתורית וגם את חייה שלה, שהיו אמנם נוחים אבל משעממים.
הספר מאיר נקודה אפלה ומעניינת בחיי האנגלים. הוא אמנם מספר לנו רק על עבודתה וחייה של רוקחת אחת, אבל בהתחשב בעובדה שרוב האנגלים הכירו את הצמחייה המקומית, ואת הרעלים שיכלו להפיק מצמחים אלה, בטח היו עוד 'רוקחות' שכאלה.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על הרוקחת האבודה