****




״שאנטראם״ היה אחלה ספר. נכון, היו כאלה שלא התחברו אליו, בגלל האורך, בגלל הניו אייג׳ שנדף ממנו על כל צעד ושעל כמו זיעה משרוואל של סטלן, בגלל שהוא התיימר להיות אוטוביוגרפיה אבל חלקים נרחבים ממנו היו לא-ממש, בגלל שהוא על הודו ולא כולם אוהבים, או שאולי התמרמרו מכך שהכותב מרכך את הפשעים שביצע באמת ומשתמש בקלישאה של ״הפושע המוסרי״. יש, יש לא מעט סיבות לא להתחבר לשאנטראם, אבל אני אהבתי. אהבתי, בעיקר כי הוא היה סיפור אנושי מרהיב, מלא באהבת אדם למרות כל האלימות הרצופה בו, עמוס בפסיפס של מיני-סיפורים מרתקים להפליא ודמויות צבעוניות שקל לאהוב, ולמרות המשפטים הרוחניים (בשווא) המשובצים בכל עמוד כמעט, האמנתי לו, כמו שאני מאמין לגורואים החייכניים שלפעמים נואמים בפייסבוק. הם כאלה מתוקים, עם המבטא ההינדי והזקן הלבן.

״צל ההר״ הוא ספר ההמשך של שאנטראם, ומרגיש כמעט כמוהו, כמו שפיצה מחוממת מרגישה כמעט כמו פיצה שיצאה מהתנור (ואני יודע איך מרגישה פיצה שיצאה מהתנור. אני ברומא עכשיו, ואף אחד לא מחמם פה פיצות). יש בו, לכאורה, הכול. דמויות צבעוניות - צ׳ק. אהבה, שנאה, מוות, בגידה, מלחמת כנופיות, מסתורין - צ׳ק, ובכמויות מסחריות (בכל זאת צריך למלא עוד אלף עמודים). שאנטראם הפושע הנמלט שהופך להיות הדארלינג הלבן של דרום בומביי ומשכנות העוני שלה - צ׳ק. זה אפילו מרגיש כמו ספר המשך, עם סגירת קצוות של כל מיני דמויות מפתח וכל זה.

אבל משהו, משהו לא עובד. כמו קסם שרואים בפעם השניה, משהו מרגיש נבוב ומתורגל. רוברטס משתדל להרשים ולרגש, ומה לעשות, מה שקרה (או לא) אחרי השנים המרגשות של שאנטראם לא היה (או לא) כזה מסעיר. הדמויות כבר נפולות קצת, התפאורה התרפטה קצת, התובנות עבשות קצת, ההרפתקאות לא מסמרות שיער והאנטי קליימקס נוכח בכל רגע. אז כן, היה נחמד לקרוא את הספר (גם אם זה היה 1000 עמודים בקינדל באנגלית), והסיפורים היו מעניינים, אבל... וואלה, יאר, וואלה. השיא כבר מאחוריך, למרות שקיוויתי שתבין את זה בעצמך. אחרי חמש מאות פעם שאתה קורא משפט בסגנון של ״אמת היא חופש של הנשמה״ אתה מתחיל להבין שהבחור במכנסיים הלבנים (והקעקוע על העורף שהוא מילה בסינית) רק מנסה להשכיב את בת השש עשרה השמנמנה שבוהה בו במבט מצועף ואין לו באמת משהו משמעותי לחדש ברמה הפילוסופית.

אני מרגיש צורך לאזן קצת את התמונה. למרות שהמינונים שלו לא מדוייקים בלשון המעטה, ״צל ההר״ הוא לא ספר רע. מיטיבי הלכת, בעיקר אוהבי הפילוסופיה, ישכילו למצוא בו כמה וכמה פנינים ממשיות שאני חושד שנלקחו כמעט מילה במילה מדרשות של גורו אמיתי ומעניין, שבוחן את עניין החיפוש אחר משמעות החיים מכיוון לא שגרתי. כמו כן עדיין יש בו, בדומה לשאנטראם, סיפורים מקסימים מלאים באהבת האדם ואופטימיות שרק מחזקים את מה שאני מאמין בו גם ככה בחיים שלי, והעיקר הוא: להרבות טוב בעולם. זה בעצם הכול בחיים ואין בלתו.

לפני הכל יש לזכור שאנחנו אנשים וככאלה אנחנו יכולים ומותר לנו להמציא עצמנו כל יום מחדש. לא מתאים לכל אחד. אך העובדה שהאפשרות קיימת משמחת אותי. היה משפט בספר שהופתעתי למצוא אותו אך גם הבנתי אותו במהירות הבזק היות והוא נכון לי בוודאות ואולי גם לכם אם תחשבו עליו. "הגורל לא משחק בנו אלא מגיב אלינו".

זהו ספר שני המשך של שאנטראם האגדי. 940 דפים והחיסרון כמעט היחידי הוא שלא ממש נוח להחזיק את הספר בשום דרך. ואיך בכלל מצליחים להסביר לכם מה קרה פה בין הדפים. אז אתן לכם רק טעימות קטנות של מארג צפוף ונפלא בין חברים ואוייבים וספר שכולו הנאה.

הספר סיפק את הסחורה אך לא כמו הספר הראשון . אך עדיין סיפק צבעוניות מטורפת כמו שרק הודו יכולה להיות. תדמיינו שוק שחור וחלפני כספים , הרפתקאות, אהבות, גנגסטרים, מאפיות פשע, קרטלים ומאורות של סמים ואנשים שנקלעו בין הרעים והטובים כשרצו לשרוד. לפעמים הם פשוט לא שרדו ולפעמים החיים השיבו להם אהבה כל פעם מחדש.. יש פה אמות מידה של מוסריות לצד רוע מוחלט באותה נשימה. ויש פה מעשים לא רק דיבורים. כי לקחת שכונת עוני בבומבי ולהעביר אותה למשכנות קבע זה חסד אלוהי מבחינתי. או לשלם למפקד המשטרה מלא דולרים רק שלפחות למשך לילה אחד יהיה שקט בתאי מאסר ואף אחד לא ירביץ לאף אחד.

אני חושבת שאני כנראה טיפוס רגשני במקצת כי אי אפשר שלא להתאהב בגיבור לין או שתוכלו לכנות אותו השומרוני הטוב , אומרים ש.. "מלחמה מפילה בניינים אך שלום בונה אותם חזרה" . לין איש אוהב אדם, כל הזמן לקח כסף מכיס אחד ונתן לכיס השני בלי הרבה רעש או תאוות בצע אלא בצניעות גדולה וכבוד לחיים. הוא לא ביקש הרבה מהחיים רק שיניחו לו לחיות אותם ועדיף עם אהובת ליבו קרלה. לאחר שברח מהכלא באוסטרליה והתמקם בהודו שזה המקום היחידי שלא היה מבוקש בו . שם בביצה הרועשת הזו הצליח למצוא קצת שקט בעזרת אנשים טובים ואנשים רעים שנכנסו ויצאו מהחיים שלו כמו מים שזורמים.

הערבוב הזה כל העלילה בין אוהב לאויב גורם לך חוסר וודאות לאורך כל הספר. " בג'ונגל חבר הוא כל מי שמוכן למות לציידך " אז מי בוטח במי כשהכל כה שברירי. איך אפשר להבין עולם שבנוי כולו לחלוטין על בקשיש, על שוחד. איך אפשר להבין מצב ששוטר מכה אותך עד זוב דם יום אחד, וביום השני הוא עושה בדיוק מה שאתה אומר לו בשביל כסף. בלתי נתפס הקו הדמיוני שאנו מכירים כחיים שלנו לבין עולם מושגים אחר לחלוטין. ופה זרחתי מעונג ונכנסתי במהירות לעולם לא מוכר.
בין לבין הספר מלא בשפה רוחנית אפילו אם היא קיטשית במידה עדיין מזינה את הלב בפנינים חיוביות. ואת המילים במקצת זוהר של למעלה.

הנקודות שהזיזו לי משהו טוב בלב:

- השתוממתי מהמסע שהגיבורים בספר עברו והמציאו עצמם מחדש.כי הגורל התהפך לאנשים בערך בקצב שבו העין ממצמצת. וכמו בסרטי בוליבוד העני שקיבץ נדבות קיבל
ירושה כרעם ביום בהיר והפך למיליונר. המיליונרית התחבאה במשכנות עוני. איש מאפיה הפך לגורו והחיים פשוט גלגלו את כולם ללא הפסקה.
- לעיתים האמת העצובה הייתה מול הפרצוץ ומי שצריך לראות אותה לא ראה אותה כי אמון היה חשוב יותר מלדעת את האמת.
- אהבתי מאוד את דמויות הנשים כולן. הם היו לוחמות פייטריות של החיים. לא בחלו בדיבור סליזי או רצח כדי להגן על האמונות שלהם ועל מי שהן אוהבות.
- אהבתי את חוש ההומור של כל גיבורי הספר, והסיפורים המוזרים שקישטו אותו. כולל 3 משפחות שהרסו קירות בשלשה בתים כי היו צריכים לחפש איזה מטמון שהסבא
החביא. צחקתי המון.
- אחד הדברים היפים בספר שמתאר מן אהבה שכזאת: הינדים, פרסים, טמילים, סיקים, הודים, אוסטרלים, צרפתים ויהודים כולם חיו ביחד. אני אוהבת את האהבה
הגדולה הזו בספר למרות העולם הקשה שמתואר שם אני פשוט ראיתי אהבת חינם על כל שעל.

לסיכום הספר קצת ארוך מדי אך עם זאת קסום ומומלץ בחום כי יש בו כמו בחיים קצת מהכל. ובעיקר את הודו כמו שהיא. אם אגיע להודו יום אחד לא אשכח את הספר ואשמור טוב על הארנק שלי קרוב אלי וגם על האהובים שלי.

900 עמודים+ 600 מהם פילוספיה וחפירות ו300 סיפורים מההווי של הודו שהם החלק המעניין

עמוד 10 נו שויין אין לי זמן להשקיע בספר המפתה הזה כול הזמן בפייסבוק ובכללל החיים
וצריך כבר להחזיר את הספר לספריה, נו יש עליו הזמנות כמובן.
אז אחרי שהצלחתי לקנות את שאנטראם בחנות ספרים יד שניה במסגרת הזיכוי שקיבלתי עבור ארגזי הספרים של אבא שי שמת, ולסיים אותו סופסופ השבח לאלות הגדולות, אז כמובן שהייתי חייבת לסיים גם את ההמשך, מצפה לשלישי כמובן, תענוג, איזה כייףףף, וזהו ויש פה מלא סיפורים לספר, ולא בטוחה שהבוקר יש לי סבלנות לזה אז למה בעצם התיישבתי כאן ליד השולחן הזה וליד המקלדת של המחשב ותוהה מה מבין אינסוף המשימות שיש פה לעשות אם בכלל אולי הכי פשוט ללכת לקרוא את הנוכריה האחרון שקיבלתי בנדיבות הלב בגבעתיים, אני ופטיש הספרים שלי רומנטיקנית חסרת תקנה שבמקום ליישם אותה בחייה האמיתיים קוראת עליה בספרים, כן גם בספר הזה, ותענוג היה לקרוא על כול הקסמים אשראמים דו מיניות וכאלה.
אז כבר קראתם 2 ביקורות מאוד יסודיות על הספר אז יש לי פטור, יאללה לכו לקרוא ספרים במקום ביקורות. אני את שלי כותבת בשביל עצמי כדי שאחר כך אוכל לחזור לכאן ולדעת אם קראתי את הספר או לא.רביעי שמח . בוקר צח וזיו נאה.
רביעי 29/05/2019