מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את השם מוניקה לוינסקי?
בי עולה תחושת מיאוס, גועל קל.
זה לא רציונלי, זו לא תוצאה של תהליך חשיבה מעמיק, זה אינסטינקט. זכרון של התחושות של עצמי התיכוניסטית שומעת על הפרשייה בחדשות.
בזמנו, כמובן, תחושת המיאוס כללה גם את ביל קלינטון ואפילו את הילארי קלינטון, שסלחה לו. שעצמה עיניים.
אבל הנה הבעיה: לשמות ביל קלינטון והילארי קלינטון יש עוד איזה מיליון הקשרים אחרים בראש שלי. לא פלא, הם הרי אנשי ציבור.
לכן כשאני שומעת את שמם, הפרשייה ההיא איננה הדבר הראשון שצף לי בראש.
מוניקה לוינסקי לעומת זאת היתה אלמונית לפני שהתפרסמה בהקשר אחד בלבד, וזה ההקשר היחיד שהשם שלה מהדהד אצלי.
אצלי ואצל עוד מיליוני אנשים ברחבי העולם.
לתמיד.
אני לא יודעת דבר עליה, על האינטליגנציה שלה, על החלומות שלה, על ההישגים והשאיפות שלה.
אולי אין מה לדעת.
רוב הסיכויים שהיא היתה נותרת אלמונית עד סוף ימיה לולא אותה פרשייה.
ואולי לא.
אולי היו לה שאיפות פוליטיות, הרי היא עבדה בבית הלבן? אולי היא היתה יכולה להתפרסם בהקשרים אחרים לגמרי?
מי יודע.
***
ג'יין יאנג הצעירה מספר סיפור דומה מאוד לסיפור של מוניקה לוינסקי, ועושה את זה באופן מודע לעצמו לחלוטין.
אולי בגלל זה קצת נרתעתי ממנו, כאמור זכר הפרשייה הזאת מעורר אצלי בעיקר מיאוס.
אבל קיבלתי המלצה חד משמעית והייתי בבידוד ואיזה מזל שהיה לי אותו.
הוא מספר סיפור נוגע ללב על בחורה צעירה שלא מתנערת מאחריות למעשיה, אבל סולחת לעצמה - ואנחנו יחד איתה.
כי בעוד שהיא היתה צעירה ומסונוורת מאהבה והערצה, הוא היה מבוגר ומפורסם ובעל ניסיון, אבל משום מה - הוא יצא מהסיפור נקי, והיא נידונה לשיימינג וללעג אינסופי.
ואם הבושה והלעג אינם עונש מספיק, יש לנו אינטרנט וביחד עם גוגל הוא יוודא שאף אחד, אף פעם לא ישכח ולא יסלח ושהטעויות שלה ירדפו אותה לנצח.
***
אבל יותר משזה הסיפור על הפער הזה, בין גברים לנשים, בין צעירים בתחילת דרכם לאלו שצברו קילומטרז', בין האלמונים למפורסמים, ועל הזכרון האינסופי של האינטרנט, זהו סיפור קטן ונוגע ללב על יחסים בין אמהות לילדות.
במובן הזה, הוא קצת מתקתק.
היחסים קצת טובים מדי, הטעויות כולן נעשות בתום לב ומתוך אהבה, הסוף יפה מדי.
ומצד שני, זה בדיוק מה שהספר בא לספר:
שמאחורי שמות שאנחנו מכירים משיימינג באינטרנט, שלא מעוררים בנו דבר מלבד מיאוס, עומדים אנשים אמיתיים, עם הורים שאוהבים אותם אהבה עמוקה וילדים שנושאים אליהם עיניים. הם יותר מפנים, שם ואירוע מכונן. יש להם חיים שלמים שנרמסים. 
אז סלחתי לספר על הקיטש ועל ה(בערך) הפי אנד, על הפערים בין הפרקים שכתובים בקולות של דמויות שונות בעלילה: חלקם טובים ונוגעים ללב, חלקם פחות מוצלחים, והרשתי לעצמי להישאב לסיפור ולהזדהות עם דמויות שבעולם שמחוץ לספר אין שום דבר ביני ובינן.

מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את השם מוניקה לוינסקי?
בי עולה תחושת מיאוס, גועל קל.
זה לא רציונלי, זו לא תוצאה של תהליך חשיבה מעמיק, זה אינסטינקט. זכרון של התחושות של עצמי התיכוניסטית שומעת על הפרשייה בחדשות.
בזמנו, כמובן, תחושת המיאוס כללה גם את ביל קלינטון ואפילו את הילארי קלינטון, שסלחה לו. שעצמה עיניים.
אבל הנה הבעיה: לשמות ביל קלינטון והילארי קלינטון יש עוד איזה מיליון הקשרים אחרים בראש שלי. לא פלא, הם הרי אנשי ציבור.
לכן כשאני שומעת את שמם, הפרשייה ההיא איננה הדבר הראשון שצף לי בראש.
מוניקה לוינסקי לעומת זאת היתה אלמונית לפני שהתפרסמה בהקשר אחד בלבד, וזה ההקשר היחיד שהשם שלה מהדהד אצלי.
אצלי ואצל עוד מיליוני אנשים ברחבי העולם.
לתמיד.
אני לא יודעת דבר עליה, על האינטליגנציה שלה, על החלומות שלה, על ההישגים והשאיפות שלה.
אולי אין מה לדעת.
רוב הסיכויים שהיא היתה נותרת אלמונית עד סוף ימיה לולא אותה פרשייה.
ואולי לא.
אולי היו לה שאיפות פוליטיות, הרי היא עבדה בבית הלבן? אולי היא היתה יכולה להתפרסם בהקשרים אחרים לגמרי?
מי יודע.
***
ג'יין יאנג הצעירה מספר סיפור דומה מאוד לסיפור של מוניקה לוינסקי, ועושה את זה באופן מודע לעצמו לחלוטין.
אולי בגלל זה קצת נרתעתי ממנו, כאמור זכר הפרשייה הזאת מעורר אצלי בעיקר מיאוס.
אבל קיבלתי המלצה חד משמעית והייתי בבידוד ואיזה מזל שהיה לי אותו.
הוא מספר סיפור נוגע ללב על בחורה צעירה שלא מתנערת מאחריות למעשיה, אבל סולחת לעצמה - ואנחנו יחד איתה.
כי בעוד שהיא היתה צעירה ומסונוורת מאהבה והערצה, הוא היה מבוגר ומפורסם ובעל ניסיון, אבל משום מה - הוא יצא מהסיפור נקי, והיא נידונה לשיימינג וללעג אינסופי.
ואם הבושה והלעג אינם עונש מספיק, יש לנו אינטרנט וביחד עם גוגל הוא יוודא שאף אחד, אף פעם לא ישכח ולא יסלח ושהטעויות שלה ירדפו אותה לנצח.
***
אבל יותר משזה הסיפור על הפער הזה, בין גברים לנשים, בין צעירים בתחילת דרכם לאלו שצברו קילומטרז', בין האלמונים למפורסמים, ועל הזכרון האינסופי של האינטרנט, זהו סיפור קטן ונוגע ללב על יחסים בין אמהות לילדות.
במובן הזה, הוא קצת מתקתק.
היחסים קצת טובים מדי, הטעויות כולן נעשות בתום לב ומתוך אהבה, הסוף יפה מדי.
ומצד שני, זה בדיוק מה שהספר בא לספר:
שמאחורי שמות שאנחנו מכירים משיימינג באינטרנט, שלא מעוררים בנו דבר מלבד מיאוס, עומדים אנשים אמיתיים, עם הורים שאוהבים אותם אהבה עמוקה וילדים שנושאים אליהם עיניים. הם יותר מפנים, שם ואירוע מכונן. יש להם חיים שלמים שנרמסים. 
אז סלחתי לספר על הקיטש ועל ה(בערך) הפי אנד, על הפערים בין הפרקים שכתובים בקולות של דמויות שונות בעלילה: חלקם טובים ונוגעים ללב, חלקם פחות מוצלחים, והרשתי לעצמי להישאב לסיפור ולהזדהות עם דמויות שבעולם שמחוץ לספר אין שום דבר ביני ובינן.