#
אני לא אוהבת לקרוא ספרים על יהודים. במיוחד לא על יהודים-אמריקאים, שהם מושא רוב סיפורי היהודים היום. איכשהו, השנינות שלהם, המתובלת בביטויים "עסיסיים" באידיש, כולל איזכור מעדנים שמוצאם ממזרח אירופה, רק מעצבנים אותי. הקלישאות על האידישע מאמע עושות לי פריחה. אני מרגישה שזו קבוצה אתנית שממשיכה לסחוט איזה לימון שכל המיץ יצא לו עוד במאה הקודמת, והקשר בינם לביני הולך ומתרופף.

לכן התעצבנתי כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, שקניתי במבצעי סוף השנה בלי לבדוק יותר מדי בציציות, כדרכי. הקול הראשון מבין כמה קולות בהם הוא מסופר הוא קולה של יהודיה אמריקאית ממיאמי. היא לא מפסיקה לדבר ולהצטדק, להיות שנונה כאילו ולהוסיף ביטויים באידיש ותיאורים משעשעים על חברי הקהילה, שדוחפים ת'אף שלהם לכל חור, לא משנה הריח. מסתבר שהגברת הזו היא אמה הסובלת של מוניקה לוינסקי – סליחה, אביבה גרוסמן – ששמה הנדיר (באמריקה) גורם לזה, שכל אחד ייזכר בו ויגיד "רגע, זו לא זאת ש..." ויזכיר לה את חטאי נעוריה. הוריה התגרשו בינתיים, כמקובל, מה שהשאיר לאמה התנסויות מצחיקות (לכאורה) בדייטים ומסקנות עגומות על החיים.
מסתבר שגם במאה ה-21 לנהל רומן כשאת בת 20 והוא בגיל של הורייך ונשוי, הוא חטא שעונשו כולו עלייך. ההוא שהשתתף איתך בסיפור הזה, יוצא זך ונקי, ממשיך בחייו עם אשתו, עליה הוא סיפר לך שהיא מזמן כבר לא, שהוא ייפרד ממנה במהרה ו(מסקנה מתבקשת) יישא אותך לאשה. מסתבר שיש אנשים שמצליחים לנצל את התמימות והנכונות להאמין של אנשים צעירים, שחוסר ניסיון החיים שלהם משתווה רק לביטחונם שאצלם זה יגמר אחרת.

אחרי החלק הראשון הלא ארוך שעיצבן אותי, הספר משתפר מאד. הוא קריא מאד ומעניין, הסיפור הופך אותנטי ואמין, השנינות לא מאומצת, ולמרות שאינו מחדש מסקנותיו מחודדות ונשענות על הניסיון המצטבר. והמסקנות:
1) אמהות ובנות הן חומר נפץ. לא תמיד הוא מתפוצץ, אבל תמיד כדאי לשמור על הטמפרטורה.
2) (כמעט) אף אחד לא מוכן ללמוד מניסיון של אחרים. רוב האנשים מוכרחים להרוס את חייהם בעצמם.
3) חוסר ניסיון החיים בגיל צעיר נסמך על הידע, שאף אחד לא מבין מה עובר עליך כי אף אחד לא התנסה כמוך.
4) הזמן הכי טוב בחייה של אישה הוא כשילדיה בגרו והלכו לדרכם, בעלה הלך לדרכו והיא חופשייה לעשות כרצונה בלי שאף אחד יתערב לה.

לא חושבת ש"אין אישה שלא תמצא בו את עצמה", ככתוב בכריכה האחורית. אבל יש בו חלקים שקל מאד להבין ולהזדהות איתם, בלי להיות ג'יין יאנג/אביבה גרוסמן. אפשר לטפס ולהשתפר. גבריאל זווין עשתה זאת מ"סיפורי חייו של מר פיקרינג" שלא הלהיב אותי כלל, לספר הזה הטוב ממנו, לדעתי.

מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את השם מוניקה לוינסקי?
בי עולה תחושת מיאוס, גועל קל.
זה לא רציונלי, זו לא תוצאה של תהליך חשיבה מעמיק, זה אינסטינקט. זכרון של התחושות של עצמי התיכוניסטית שומעת על הפרשייה בחדשות.
בזמנו, כמובן, תחושת המיאוס כללה גם את ביל קלינטון ואפילו את הילארי קלינטון, שסלחה לו. שעצמה עיניים.
אבל הנה הבעיה: לשמות ביל קלינטון והילארי קלינטון יש עוד איזה מיליון הקשרים אחרים בראש שלי. לא פלא, הם הרי אנשי ציבור.
לכן כשאני שומעת את שמם, הפרשייה ההיא איננה הדבר הראשון שצף לי בראש.
מוניקה לוינסקי לעומת זאת היתה אלמונית לפני שהתפרסמה בהקשר אחד בלבד, וזה ההקשר היחיד שהשם שלה מהדהד אצלי.
אצלי ואצל עוד מיליוני אנשים ברחבי העולם.
לתמיד.
אני לא יודעת דבר עליה, על האינטליגנציה שלה, על החלומות שלה, על ההישגים והשאיפות שלה.
אולי אין מה לדעת.
רוב הסיכויים שהיא היתה נותרת אלמונית עד סוף ימיה לולא אותה פרשייה.
ואולי לא.
אולי היו לה שאיפות פוליטיות, הרי היא עבדה בבית הלבן? אולי היא היתה יכולה להתפרסם בהקשרים אחרים לגמרי?
מי יודע.
***
ג'יין יאנג הצעירה מספר סיפור דומה מאוד לסיפור של מוניקה לוינסקי, ועושה את זה באופן מודע לעצמו לחלוטין.
אולי בגלל זה קצת נרתעתי ממנו, כאמור זכר הפרשייה הזאת מעורר אצלי בעיקר מיאוס.
אבל קיבלתי המלצה חד משמעית והייתי בבידוד ואיזה מזל שהיה לי אותו.
הוא מספר סיפור נוגע ללב על בחורה צעירה שלא מתנערת מאחריות למעשיה, אבל סולחת לעצמה - ואנחנו יחד איתה.
כי בעוד שהיא היתה צעירה ומסונוורת מאהבה והערצה, הוא היה מבוגר ומפורסם ובעל ניסיון, אבל משום מה - הוא יצא מהסיפור נקי, והיא נידונה לשיימינג וללעג אינסופי.
ואם הבושה והלעג אינם עונש מספיק, יש לנו אינטרנט וביחד עם גוגל הוא יוודא שאף אחד, אף פעם לא ישכח ולא יסלח ושהטעויות שלה ירדפו אותה לנצח.
***
אבל יותר משזה הסיפור על הפער הזה, בין גברים לנשים, בין צעירים בתחילת דרכם לאלו שצברו קילומטרז', בין האלמונים למפורסמים, ועל הזכרון האינסופי של האינטרנט, זהו סיפור קטן ונוגע ללב על יחסים בין אמהות לילדות.
במובן הזה, הוא קצת מתקתק.
היחסים קצת טובים מדי, הטעויות כולן נעשות בתום לב ומתוך אהבה, הסוף יפה מדי.
ומצד שני, זה בדיוק מה שהספר בא לספר:
שמאחורי שמות שאנחנו מכירים משיימינג באינטרנט, שלא מעוררים בנו דבר מלבד מיאוס, עומדים אנשים אמיתיים, עם הורים שאוהבים אותם אהבה עמוקה וילדים שנושאים אליהם עיניים. הם יותר מפנים, שם ואירוע מכונן. יש להם חיים שלמים שנרמסים. 
אז סלחתי לספר על הקיטש ועל ה(בערך) הפי אנד, על הפערים בין הפרקים שכתובים בקולות של דמויות שונות בעלילה: חלקם טובים ונוגעים ללב, חלקם פחות מוצלחים, והרשתי לעצמי להישאב לסיפור ולהזדהות עם דמויות שבעולם שמחוץ לספר אין שום דבר ביני ובינן.

אה... מה אגיד לכם, יצאתי קצת ממקום הנוחות שלי עם ספרי מתח לספר קליל זה ולא נכבשתי, אביבה גרוסמן הופכת לג'ין יאנג לאחר פרשת אהבה עם חבר קונגרס במהלך מסע הבחירות, היא הופכת ללעג ובורחת מעצמה הכי רחוק שאפשר, משמה מתחום עיסוקה ממשפחתה ומהמסורת היהודית שעליה גדלה.

היא בהריון, לא ידוע ממי...בינתיים נולדה לה בת, היא הופכת למארגנת חתונות חחחחח קיבלה את הרעיון מאיזה סרט קיטצ'י של ג'ניפר "ארגנת החתונות"

אז ג'יין יאנג שהיתה פעם אחת, אביבה גרוסמן די מצליחה, מגדלת לבדה את רובי ביתה הדעתנית, רחוקה מכל הלשונות שריכלו עליה, מהוריה השכנים והכל, אבל העבר תמיד רודף לא חשוב כמה תברחי מעצמך.

רובי מחפשת את אביה העלום שם.
אמבת האישה הנבגדת.
רייצ'ל אמה של אביבה היא ג'יין יאנג,
וג'ין של היום, אביבה של אז

סיפור בכמה קולות מכמה זוויות

קליל נחמד חייכני אבל אין פה גופה, אין תעלומה אין מתח- אין עניין !!

קוראים לך אביבה גרוסמן, את עובדת בבחירות עם חבר קונגרס נמרץ, חתיך ומוכשר, וגם די נשוי, ומתאהבת בו. את מתה לספר על זה אבל לא יכולה ולכן את כותבת בלוג אנונימי. הפרשייה מתפוצצת וברור שמצאו את הבלוג עם הפרטים העסיסיים ובא לך למות. את מסיימת את התואר ומתחילה לחפש עבודה ומבינה שבכל מקום אנשים מגגלים את השם שלך ולא רוצים להעסיק אותך בגלל מה שהיה. מה תעשי?
ככה בערך נפתח הסיפור של ג'יין יאנד, אמא יחידנית לרובי בת ה-13, בעלת משרד לארגון אירועים (בעיקר חתונות) בעיירה קטנה במדינת מיין.
מסתבר שמה שעשית בגיל 22 מצליח להמשיך ולרדוף אותך גם אם שינית שם ועיסוק ומראה, וגם אם ברחת מהאמא היהודייה שלך.
הסיפור כתוב מזוויות שונות, בכל פרק דמות אחרת מובילה את העלילה כדי לתת לנו תמונה שלמה של מה שהיה בעבר ומה שקורה בהווה.
זה סיפור על התבגרות, אנושיות, שקרים ואיכפתיות. ויש גם לקח שנלמד בנוגע ליושרה ומערכות בחירות.
נהניתי, וממליצה גם לכם.

מותק של ספר, נהניתי מכל רגע! ספר קליל, מצחיק ומאד זורם. סיפור על אישה שנקלעה למצב מאד מביך ולמרות הקשיים, הבושה והייאוש היא לא מוותרת, מנסה להתמודד ולשקם את חייה. ממליצה בחום!
אישה צעירה מתאהבת בחבר קונגרס ממיאמי. הוא מבוגר ממנה ונשוי והיא רווקה צעירה ובנוסף לכל, הוא גם הופך להיות הבוס שלה.
כשהרומן מתגלה, הוא מצליח להוציא את עצמו בלי כל פגע ואילו היא זאת שמושמצת בכל מקום באינטרנט ומסולקת בבושת פנים.
היא בורחת למקום רחוק, משנה את שמה ל "ג'יין יאנג" ומנסה לשקם את חייה ההרוסים.
אבל לשמועות יש כנפיים ומסתבר שגם למקום מגוריה החדש מגיעות השמועות והרכילויות והיא צריכה שוב ושוב להתמודד עם הבושה.
הסיפור מחולק לחמישה חלקים, כל חלק מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת ודרך הדמויות השונות אנו לומדים על חייה של ג'יין מאז ועד היום: איך התחיל הרומן ואיך הוא הסתיים, היכן היא עובדת היום, מה מצבה המשפחתי היום ועוד ועוד.
חמש הדמויות המספרות הן: רייצ'ל אמה של ג'יין, ג'יין החדשה, רובי בתה של ג'יין שלא יודעת מיהו אביה, אמבת אשתו של חבר הקונגרס ואביבה עצמה שהיא גיבורת הספר ששינתה את שמה לג'יין.
האם ג'יין תצליח להשתקם? תקראו ותגלו.

קוראים לה אביבה גרוסמן (אביבה אהובתי) והיא מתמחה יהודיה צעירה, שחולמת על קריירה בפוליטיקה, ומתאהבת בחבר קונגרס מבוגר.
מובן שהרומן מתגלה ונעשה לפרשיה גדולה, שהופכת את אביבה למוניקה לוינסקי של פלורידה.
הספר נפלא, כל פרק בספר מתאר את נקודת המבט של אישה אחרת, שנפגעה מהפרשיה.
הספר כתוב בכשרון, בהומור משובח, ויחד עם זאת מעלה שאלות נוקבות בענייני מוסר, שיימינג, פמיניזם, והיחס אליו זוכות הנשים בחברה.
הספר כובש מהרגע הראשון, וברוח הימים האלו, אנקד אותו בדוז פואה!