אם יון, הדמות הראשית בספר הזה, היה כותב על הספר הזה ביקורת, וודאי היה כותב משהו כזה: "הספר מספר על בחור ושמו יון. הוא גר עם אמא וסבתא שלו, שמנסות להפוך אותו לרגיל ונורמלי ולא להתבלט יותר מדי כדי לא לסבול מהצקות. יום אחד סבתא שלו מתה ואמא שלו לא ממש מתה אבל גם לא ממש חיה, איש חמוש פגע בהם, ואותו בחור בשם יון נשאר לבד להתמודד עם העולם. יון פוגש בחור אחר בשם גון. גון מתנהג בצורה אלימה ולא מנומסת, כיאה לנער עם אופי עברייני. הוא גם פוגש בבית הספר שלו נערה בשם דורה. כל אלה גורמים לו להתחיל לאט לאט להרגיש כל מני דברים. הוא מבין שמדובר ברגשות, ושהעולם, ובעיקר הוא, הוא דבר דינמי שיכול להשתנות ולשנות. הספר בסדר גמור, והקריאה בו הייתה נורמלית. ועכשיו, לספר הבא."

וכל זה, כי יון סובל מתסמונת נדירה בשם אלקסיתימיה (מוזמנים לקרוא עליה), אשר מאפיינת את האנשים הלוקים בה, בכך שהם מתקשים להביע רגשות ויותר מכך, הם גם מתקשים לזהות מה הרגש שהם עצמם מרגישים בפנים. הם גם נודעים כחסרי פחד, או חסרי רגישות לכאב, אבל גם לבכות כשעצוב הם מתקשים או להתרגש מסרט. כך או כך, גם אם יש איזשהו רגש לאנשים הלוקים בתסמונת זו, הוא לא מתבטא בעוצמה רבה והרגש הנו פסיבי.

אבל אני, בניגוד ליון, לא לוקה בתסמונת הזו, ולכן אני יכול לכתוב לכם כמה שהספר מקסים, ושהוא הצליח לגעת בי, ולא לכתוב בצורה יבשה למדי.

התחברתי לדמות של יון, שבניגוד לחשיבה על אנשים עם התסמונת ואולי גם בניגוד לחזות החיצונית, שאנשים כמוהו הם רובוטים, הרגשתי שהדמות של יון היא דמות אנושית ויפה שקל להתחבר אליה, וזאת בזכות הכנסת הקוראים אל תוך ראשו ועולמו הפנימי המרתק, ולא רק בגלל הסוף בו הוא עובר איזה שידרוג/שיפור/מייקאובר. הדמויות בספר מעטות, אבל זה דבר טוב כי נוצר אחלה של חיבור. הפרקים גם הם קצרים מאוד, וגם זה טוב, כי הספר מרגיש כמו ספר שמורכב מקטעים ומחלקים, וזה מוסיף לעדינות ולקסם שבו. התרגשתי מהשינוי שיון עובר, מאדם שמתקשה לחוש רגשות, לאדם שמגלה שהם חבויים בתוכו, בכזו פתאומיות ובכזו עוצמה (לא יודע אם דבר כזה באמת יכולי לקרות לאנשים הלוקים בתסמונת זו, מניח שבספר יש הגזמה, אבל זה עדיין מקסים ומרגש), כשהוא חווה את רגש האהבה והחברות. התבאסתי שאמא שלו, שהפכה לצמח, וסבתא שלו שכבר לא חיה, לא עדות לתהליך שעבר, מבחור "פגום" מבחינה רגשית למישהו שמצליח להסתדר בעולם קשוח ממנו שעל הנייר לא ממש מתאים לבחור כמוהו, אבל רק על הנייר.


***אני בוחר להקדיש את הביקורת לסקאוט, אף על פי שהשגתי את הספר בסיפריה שבעיר שלי - גם אם הייתה לי אלקסיתימיה כמו שיש ליון, גם אז אני בטוח שאלייך הייתי מרגיש משהו!

איך זה מרגיש לא להרגיש כלום? לא עצב (אולי זה לא נורא) לא שמחה, לא כעס, לא קנאה, והכי חשוב: לא להרגיש אהבה?!? יון-ג'ה נער קוריאני בן שש עשרה, נולד עם תסמונת נדירה המונעת ממנו לחוות רגשות, ולא לזהות אותם אצל העומדים מולו. התסמונת נקראת אלקסיתימיה.


יון ג'ה הקוריאני, בן השש עשרה נולד עם התסמונת הזו. איך זה להרגיש ילד "שבור", כאילו שנפלט בטרם עת מפס ייצור, טרם השלמתו? כזה שעומד מול אנשים שבמקרה הטוב רואים אותו כשקוף, ובמקרים הפחות טובים קוראים לו רובוט, או סתם יצור, כשבין לבין משתמשים בו כשק חבטות.


אבל יון ג'ה, שלא יכול לחוות רגשות, יודע כל כך טוב לקרוא ולהבין את החיים, אולי הרבה יותר טוב מאחרים שיש להם בארסנל את כל מנעד הרגשות, אבל לא ממש יודעים איך להשתמש בהם - והוא יודע לשחות בהם, גם אם נדמה שרוב הזמן הוא רק צף בניסיון לשאוף אויר ולהחזיק את הראש מעל פני המים.
יון ג'ה חי עם סבתו ואמו בצמוד לחנות ספרים משומשים שבבעלות אמו. דרך הספרים מנסות השתיים ללמד אותו סיטואציות מהחיים ואיזה רגש מתאים להביע בהתאם לסיטואציה.

הכל משתנה בערב יום הולדתו של יון ג'ה כשיצא עם אמו וסבתו לחגוג. השלושה נקלעו לאירוע אלים ששינה את חייהם.

החיים הנחיתו על יון ג'ה מכות קשות, אבל גם הכניסו לחייו אנשים טובים ושונים, וכאלה שהיו טובים מבלי לדעת שהם כאלו, וכלפי חוץ בחרו להוציא את הקוצים שבהם ולשרוט בעזרתם את כל מי שנקרה בדרכם. כל אלו יהיו דמויות משמעותיות בחייו, שלא סתם נכנסו לחייו, הם גם שינו אותם, עד לסוף המפתיע.


זה ספר YA יפה ועדין, יש בו הרבה הומור, יש בו הרבה אור, יש בו הרבה התייחסות ואהבה לספרים ואסיים בציטוט יפה מהספר שמאוד הזדהיתי אתו.


"סבתא אמרה פעם שצפיפות האוכלוסין בחנות ספרים היא גבוהה במיוחד, כי החנות מאוכלסת בעשרות אלפי סופרים, חיים ומתים. ולמרות זאת הספרים שקטים. הם מתים עד שפותחים אותם, ואז שופכים את הסיפורים שבתוכם. אבל בעדינות, בדיוק במידה שאני צריך." (עמ' 120)

"שקד" הוא אחד הספרים היותר מרגשים שקראתי בזמן האחרון. זהו סיפורו של יון-ג'ה שנולד עם תסמונת נדירה והוא מספר לנו בגוף ראשון על ההתמודדויות וההתנסויות שעליו לעבור כדי לשרוד בחברה אשר לא תמיד מגלה סובלנות לחריגים ולכאלו שאינם הולכים בתלם. פרט למום המולד שלו, החיים לא ממש מחייכים אל יון ג'ה ומנחיתים עליו מכות נוספות. למזלו הוא נתקל בחייו גם בכמה אנשים טובים המאירים לו את הדרך.

נושא החריגים והשונים קרוב אלי במיוחד והספר הזה בהחלט מעורר מחשבות לא רק על יחסינו לחריגים, אלא גם על חשיבותם של אנשים מסויימים הנכנסים לחיינו ובכוחם להשפיע על מהלכם. למרות הנושא הכבד משהו, זהו ספר שנקרא מהר מאוד ויש בו לא מעט קטעים מרגשים כמו סיפור התאהבותו של יון ג'ה בדורה. האם יתכן כי גם מי שאינו מסוגל לחוש רגשות, יכול לחוש באהבה כאשר זו מגיעה? אני מקווה מאוד שכן והרי אמרו כבר לפני כי רק אהבה תנצח.

ספר נפלא ומומלץ.

זהו ספר על שני נערים מיוחדים: אחד שלא מצליח לזהות רגשות אצל הזולת כי ככה הוא נולד, השני רגיש אבל נסיבות חייו הביאו אותו להיות מופרע, ואף על הגבול של התנהגות עבריינית. מסלול חייהם של שני הנערים נפגשים. מי שמחפש את הקרבה ביניהם הוא דווקא הילד המופרע יותר, הוא כל כך זקוק לכך....מצד שני מי שמציל אותו מעצמו הוא אותו אחד שכביכול לא מזהה רגשות.
הסיפור מאוד יפה, אנושי מאוד, נקרא בקלות. אבל דווקא בגלל שהספר מדבר על רגשות היה חסר לי קצת "רגש" בכתיבה עצמה. אך בסך הכל ספר ממש טוב. הוא מוגדר כספר נוער, אבל גם מבוגרים יהנו ממנו וכולי תקווה שנערים יקראו אותו, כי נוגע בנקודות חשובות בחייהם מאחר ומדבר על ראיית הזולת ואמפטיה.

אני מאוכזבת. למה אנשים הורסים דברים טובים? הספר התחיל ברגל ימין ואז הלך לאיבוד. נכנסתי הנה לבדוק מה הקוראים חושבים עליו. זה נראה שהם אהבו את הספר. העובדה הזאת גורמת לי לתהות האם אני מחמירה איתו. אבל גם כשאני מנסה להסתכל על החסרונות שלו בצורה קצת יותר סלחנית, הם עדיין בולטים מאוד ומפריעים לי. ברשותכם, אמנה את הדברים שיש לי לומר על "שקד" כדי שלא אפספס אף פרט.

1) כפי שאמרתי, הספר התחיל בצורה פנטסטית. מאוד הסתקרנתי בקשר לחייו של יון ג'ה, הדמות הראשית - נער שלא מסוגל להרגיש רגשות אך עם זאת רגיש מאוד. אבל כבר בשלב מאוד מוקדם בספר, העלילה יורדת מהפסים ומדרדרת למקומות לא ברורים בכלל. מסיפור עדין וייחודי זה הפך לעוד דרמת נעורים זולה.

2) הספר מאוד אוורירי. בלי יותר מדי מילים. לרוב זה דבר טוב, אני מעדיפה דיוק על פני תיאורים מייגעים ופרטים אינסופיים. אבל בחלקים רבים מהספר הרגשתי שזה היה מתומצת מדי. במקום לתת לי את המידע הנחוץ לאותו אירוע, הסופרת חסכה במילים ושמרה אותן לרגעים פחות נחוצים. מה שמוביל אותי לסעיף הבא.

3) עצירות פילוסופיות. יש ספרים שיש בהם הפסקות ברצף של הסיפור למען אנקדוטה מעניינת בעלת מוסר השכל או רמז שקשור לעלילה. נראה שסון וון-פיונג כאילו חיכתה לרגעים האלו. כל כמה עמודים אפשר היה למצוא איזו פאוזה קצרצרה כי לדמות הראשית היה ממש חשוב להחכים אותנו עם חכמת החיים ארוכת השנים שלו. מילא, אבל המסרים לא היו ברורים בכלל ואפילו מיותרים. אני חושבת שהסופרת ניסתה למלא חללים ריקים כי בלעדיהם הספר היה אפילו קצר יותר ממה שהוא עכשיו.

4) עוד דבר שממש הציק לי בספר - הטריילרים שהסופרת עשתה בסופם של הרבה פרקים. דברים בסגנון של "צל הופיע מעליי, ואז הוא נכנס בדלת" או "אבל אז הטרגדיה התחילה". למען השם, סיפור משכנע גורם לך לרצות לבד להפוך את הדף, מבלי הדחיפה הכל כך ברורה הזאת של המחבר. אבל אולי היא הייתה מודעת לכך שהספר שלה גרוע, כי יכול להיות שבלי המשפטים העלובים האלו לא הייתי ממשיכה לסוף.

5) המערכות יחסים בספר הזה היו ממש לא ברורות לי. אני לא יודעת אם זה הבדלי תרבות, אני, או פשוט חוסר יכולת של הסופרת להעביר את מה שהיא ניסתה להעביר בצורה מובנת. היא סיפקה לי את ה"איך" ואת ה"מה" וגם את ה"איפה" ו"מתי". אבל היא לגמרי שכחה לדבר על ה"למה". לא היה לי מושג למה הדמויות בסיפור פעלו בדרך שהן פעלו. וגם אם היה כתוב למה, זה בהחלט לא שכנע אותי כדי להאמין בזה.

לא מומלץ.

על רגשות, התבגרות, טרגדיות וספר מקסים:

מה היה קורה אילו לא היינו יכולים להרגיש רגשות? האם מי שאינו חש ברגש הוא בהכרח פסיכופת המסוכן לסביבתו? איך זה בעצם לחיות ולהתבגר ללא היכולת להרגיש כלל? בשאלות אלה ואחרות הספר "שקד" של סון וון פיונג עוסק. בסופו של הספר אין תשובה חד משמעית לשאלות אלה אך זוהי אינה מהותו של ספר בעיני. הספר הזה הוא בעל משמעות הרבה יותר רחבה. בעיני הספר עוסק בהתבגרותו של נער שונה ומיוחד.

גיבור הספר יון ג'ה הוא נער שנולד עם תסמונת נדירה בשם אלקסתימה הלא מאפשרת לו להרגיש או לזהות רגשות אצל אנשים אחרים. דבר זה גורם לחברה סביבו לא פעם להגדירו כ-"מפלצת" חסרת רגשות. אך הדבר אינו נכון, נכון שליון ג'ה קשה לזהות או להרגיש רגשות אך הוא נער מקסים וטוב לב שאינו מסוגל להרע אפילו לא לחרק קטן. ביום הולדתו ה-16 אמו וסבתו של יון ג'ה נקלעות לאירוע ירי עליו אחראי אדם אלים ואובדני (שהורג את עצמו באירוע הזה) מחוץ למסעדה בה יון ג'ה ושתיהן חגגו את יום הולדתו. יון ג'ה עד לאירוע זה, שכתוצאה ממנו סבתו מתה ואימו נכנסת למצב של קומה, מה שהופך אותו בן רגע לנער הצריך להסתדר לבדו בעולם.

עם זאת יון ג'ה לא לחלוטין לבד בעולם. ישנם אנשים סביבו הדואגים לו ומנסים לעזור לו. לדוגמה ד"ר שים הגר קומה מעל חנות הספרים של אימו של יון ג'ה ולוקח אפוטרופסות על יון ג'ה. יון ג'ה גם מוצא את עצמו מתחבר עם נער אלים ומלא כעס בשם גון המנסה לגרום ליון ג'ה להרגיש, לפעמים בדרכים מאוד לא נעימות בלשון המעטה. יון ג'ה גם מתוודה לדורה בת כיתתו הגורמת לו להרגיש תחושה מוזרה שהוא אינו מכיר.

"שקד" הוא ספר מקסים. הוא מלא ברגשות, בעצב, בצחוק ובמיוחד מאפשר לקורא או קוראת להזדהות עם הגיבור. למרות שלא נולדתי עם תסמונת האלקסתימה ויש אף שיגידו שאני רגישה יותר מדי, הזדהיתי מאוד עם יון ג'ה ובתחושתו שאין אדם בעולם המצליח להבין אותו. זהו ספר שלא פעם עמדו לי דמעות בעיינים בעת קריאתו. ממליצה מאוד על קריאת הספר לכולם ולכולן.

מדהים איך ספר על נער שלא יכול להרגיש כלום מצליח לעורר אצלי כאלו רגשות....
הכתיבה מינימליסטית - מעין דיווח לקוני על מה שקורה לו, אבל כל משפט מלא בהמון משמעות ורגש שנחבא בין המילים.
הסיפור יפהפה ויש בו המון חומר למחשבה.
אהבתי את התיאורים על הפעולות היומיום והמחשבה על מה עומד מאחוריהן, על שאילת השאלות שבעצם גורמת לנו להעמת עם האמת מאחורי הרגשות שלנו..

סיפור מופלא ומרגש.

לאחרונה, זה קשה לקרוא לי ספרים.
הם פשוט כבר לא משפיעים עליי באותה הצורה, אפילו כשהם מנחמים אותי ומלמדים אותי, אני כבר לא מצליחה ליהנות מהם כמו בעבר.
אני חושדת שזה כי אני קוראת יותר מדי.
זה משפיע על איך שאני שופטת ומרגישה כלפי ספרים, כי אם זה לא יוצא דופן עבורי לקרוא ואני עושה את זה הרבה, זה קצת נוגס בייחודיות שבחוויה.

פתאום איך שאני מסתכלת על ספרים השתנה, הם לא מספקים אותי, הם לא נותנים לי את מה שאני רוצה, כי נראה שאני צריכה קצת יותר.
אז החלטתי לנסות לקרוא יותר לאט וספרים שאני יודעת שיהיו טובים, כי בעבר הדבר שהכי אהבתי בקריאה, היה שתמיד יכולתי להוסיף לה עוד משמעות, ולנהל שיח עם הסיפורים.
אבל היום כבר אין לי כוח לזה, אין לי כוח להרגיש כל כך הרבה, וגם אם אני מנסה זה כבר לא ממש עובד.
כאילו ככל שאני קוראת יותר, זה קשה להפריד בין כל מה שכבר קראתי, ולנצור את הזמן שיש לי עם ספר מסוים.
–

בכל אופן.
בוא נדבר על הספר הזה.
אז אני אוהבת לצפות בדרמות קוריאניות, כנראה שצפיתי במעל למאה סדרות, לכן היה לי קל להוסיף לעולם הזה את התבלין הקוריאני.
אבל עשיתי את זה מעצמי, בראשי יכולתי להוסיף דברים שלא היו מפורטים כאן, כי ידעתי איך הם אמורים להיראות ולהישמע.
למשל, כשאמא של יון-ג'ה אמרה לו ביום ההולדת "תודה שנולדת", ידעתי בדיוק איך לשמוע את זה וכמה זה משמעותי ולא יוצא דופן לומר.
כי שמעתי את זה בסדרות, וזה תמיד היה נשמע לי כמו ברכה משמעותית ומלאת אהבה.
אבל בעברית זה כנראה מוזר קצת.

אז מצד אחד, אני לא בדיוק הקוראת הכי אובייקטיבית, כי החוויה שלי איתו מן הסתם שונה כי יש לי היכרות עם השפה ועם ההגשה שלה, ומצד שני... אני גם לא בדיוק בתקופה שבה אני נוטה להתרגש יותר מדי מספרים ולהעריך אותם גבוה מדי.

זה מרגיש כמו ספר של שלושה כוכבים, בהרגשה שלי, אבל הכתיבה פשוט כל כך משמעותית עבורי, שזה קשה לדרג את זה ככה.
מה גם שאני רוצה לקרוא את הספר הזה בגרסה הקוריאנית, אז ללא ספק אהבתי אותו מספיק.
אבל הכריכה של הספר באנגלית הכי יפה.

אז יון-ג'ה, לא יכול להרגיש רגשות בגלל תסמונת נדירה, ובחלק הראשון של הסיפור אנחנו יודעים שמשהו אלים קרה לסבתא שלו ואמא שלו.
ככה הסיפור מתחיל, בגוף ראשון הוא מספר לנו שהיה מישהו שהרג שישה אנשים, ופצע אחת.
וזה כתוב בצורה כזאת שלא ברור כל כך אם אמא שלו מתה או שרדה את התקרית.

זה כתוב נורא מהר וקל, הפרקים נורא קצרים, מה שממש מקל כשזה נוגע לקריאה דיגיטלית.
כי בדיגיטלי אפשר לראות בערך כמה נשאר עד שפרק מסוים מסתיים, וזה ממש עודד אותי לקרוא לראות שכל פרק קצר, ואני לא יכולה להגיד לכם בדיוק כמה עמודים, כי עמודים דיגיטליים לא זהים למודפסים, אבל נהניתי מזה ממש.
אני חושבת שבסביבות השניים שלושה עמודים מודפסים.

לכל אחד יש בראש שני שקדים. עולים קצת מהאזור שמאחורי האוזן ותקועים שם באיזה מקום עמוק בתוך הראש. הם נקראים "אמיגדלה", שם שנגזר מהמילה הלטינית לשקדים, כי מבחינת גודל ומראה הם בדיוק כמו שקדים.
כשמגיע גירוי חיצוני, נדלק באמיגדלה אור אדום. לפי סוג הגירוי אתה מרגיש פחד או מצב רוח רע או תחושת חיבה או סלידה.
אבל בשקדים שאצלי בראש יש כנראה איזו תקלה. כשמגיע גירוי חיצוני, האור האדום לא נדלק בעצם.
לכן אני לא כל כך מבין למה אנשים אחרים צוחקים או בוכים. שמחה, עצב, אהבה ופחד, כולם עמומים עבורי. המילה "רגש", המושג "סימפטיה" – עבורי הם רק צירופי אותיות מעורפלים.
-

אני יכולה להרגיש עמוק כל מילה, כי אני יודעת איך לקרוא ולשמוע את זה בשפת המקור, אז יש מצב שאני מתחברת לספר בצורה שונה קצת.
אבל בכל אופן, זה ספר עמוק, שמדבר על החיים בצורה משמעותית וקצת אפורה אבל לא מדכאת.
כי הדמות הראשית שלנו לא מרגיש רגשות כמו פחד, אז הוא מתמודד עם דברים קשים בצורה אחרת.

אהבתי את האווירה של הספר, אבל אין כאן עלילה סוחפת, הסיפור הוא יותר על איך יון-ג'ה משתנה כשנכנסים לחייו דברים משמעותיים, כמו מוות, חברות ואהבה.
אני לא חושבת שזה ספר קשה לקריאה בכלל, אבל הוא מדבר על החיים, ועל הדברים שיון-ג'ה לא מסוגל להבין, וחלק מהדברים שהוא לא מבין, הם דברים שכולנו קצת מתקשים להבין.

אז בחלק הראשון הוא מספר לנו איך הוא גדל, ומתי אמא שלו הבינה שמשהו לא בסדר אצלו ומה היו החוויות שלו בתור ילד קטן.
אמא שלו ממש ניסתה לאמן אותו להיראות נורמלי לאנשים וילדים אחרים, והדרך שבה היא השתדלה להסביר לו דברים שהוא לא יכול להבין לבד, הייתה מאוד מעניינת.
זה לא היה נראה שהאימון שלה ממש עוזר לו, זה ללא ספק היה יותר משהו שהיא עשתה בשביל עצמה, אבל במקום שזה ירגיש מטריד ואנוכי, זה היה מחמם לב.
כי אף אמא לא רוצה שיקראו לילד שלה פסיכופת, והוא אולי לא מסוגל להיעלב ולהיפגע מזה, אבל אפילו אם הוא לא מבין למה זה חשוב - היא עדיין צריכה לשמור עליו מהדברים האלה, גם אם הם לא מזיזים לו במיוחד.

"גם אם לא תבין דברים מסובכים, אתה צריך לדעת את הבסיס. ככה גם אם יגידו שאתה קצת אדיש, לפחות עדיין תיחשב לנורמלי."
האמת היא שממש לא היה אכפת לי.
כמו שלא שמתי לב להבדלים הקטנים בין המילים, ככה להיות נורמלי או לא נורמלי לא השפיע עלי בשום צורה.
-

משהו משתנה אחרי האירוע שקרה, שהיה אלים ומפחיד, אבל בתור קוראת לא הרגשתי שום דבר, כי יון-ג'ה כמספר לא ביטא שום רגש בנוגע לזה.
אבל הוא מוצא את עצמו לבד, בלי אמא שלו שתדריך אותו ובלי סבתא.
אז אני חושבת שהדבר הכי נכון להגיד על הספר הזה, זה שזה סיפור התבגרות, לכן הספר הזה מתאים לקוראים צעירים, אבל הכתיבה והדרך שבה הדמות שלנו מהרהרת לגבי החיים גרמה לספר הזה להרגיש נורא בוגר ועמוק עבורי.

הציונים שלי במבחני המתכונת היו ממוצעים. הציונים הכי טובים שלי היו במתמטיקה, וגם בתחומי המדעים ומדעי החברה הייתי טוב יחסית.
הבעיה היתה בספרות. הכוונות האמיתיות היו כל כך רבות והמשמעויות כל כך מגוונות. למה סופרים מסתירים את הכוונות שלהם כל כך עמוק? תמיד טעיתי בניחוש המשמעות שבין השורות.
אולי להבין ספרות זה כמו להבין הבעות או רגשות של אחרים. מאותה הסיבה אומרים שאם האמיגדלה קטנה לרוב האינטליגנציה נמוכה. כי כשקיים קושי בהבנת הקשר הבסיסי, יכולת הסקת המסקנות נפגעת ואיתה גם האינטליגנציה.
-

אני אסיים עם ציטוט שממש אהבתי, ואני לא יודעת להסביר למה אהבתי אותו.
אולי בגלל איך שזה הוגש, זה היה מקורי וחמוד בעיניי.

"הלב שלך דופק מהר," לחשה דורה.
כל אחת מההבהרות שיצאו מבין השפתיים המלאות שלה נגע בקצה הסנטר שלי ודגדגה. בלי להתכוון נשמתי נשימה עמוקה. הנשיפה שנפלטה מגופה נשאבה ונכנסה לשלי.
"אתה יודע למה קצב הלב שלך עלה ככה?"
"לא."
"הלב שלך שמח שהתקרבתי אליך, אז הוא מוחא כפיים."
"אה."

הספר שקד מתרכז בין שני נערים: אחד המספר יון-ג'ה שלא מרגיש כלום ולא מבין סיטואציות חברתיות (הוא לא אוטיסיט). רגוע. שליו. והשני גון מרגיש הכול בקיצניות ורגשניות וחמום מוח. הסיפור מספר על החיים שלהם ובעיקר על חייו של יון ג'ה ועל ניסונו וניסון אימו ללמד אותו להרגיש רגשות. להרגיש מה זאת אהבה? לדעת להתמודד עם סיטואציות. להבין מה אחרים אומרים לך אהבתי את הספר בטירוף. כבר כמה זמן שלא הצלחתי לסיים ספר. ואז השאלתי אותו מהספרייה והוא הצליח לגעת בי. יש לי רתיעה מספרים מהמזרח, כי בחיים לא הצלחתי להתחבר לכתיבה. ספרים מפורסמים כמו "קפקא על החוף", לא הצליחו לגעת בי ולא צלחתי את העשרים עמודים הראשונים. הספר הזה היה שונה. הכתיבה שלו זרמה לי. העלילה סקרנה אותי. הייתי שבוייה בקסמו של הספר. בייחודיות שלו. תחשבו מה צריך בשביל לכתוב ספר שאין בו רגשות, אלא רק ניתוח של המציאות. אני מאוד אהבתי את הספר ולכן אני ממליצה עליו. בקיצור. תקראו!