ביקורת ספרותית על לפני שראיתי אותך מאת אמילי הוטון
ספר בסדר

---

[בעיקרון, כתבתי את הביקורת הזאת כשסיימתי את הספר ב-29/11.
אבל לא יכולתי להעלות אותה אז, לכן אני מציינת שהביקורת הזאת נכתבה לפני הביקורת הקודמת על "חרדים" של פרדריק בקמן.
שאלתי את עצמי אם לחכות קצת ולעשות ספייס בין הביקורות, כדי ששתיהן לא יהיו באותו היום, והיא אמרה לא.
היא אמרה פשוט להוציא את זה החוצה ולעבור הלאה.]

ספר חמוד.
הכתיבה די פשוטה וקלילה.
עובר מהר, פרקים קצרים, דמויות חביבות.
אני לא חושבת שהסגנון הזה הכי מדבר אליי, למרות שכן נהניתי מהפשטות והמהירות, זה עדיין לא בדיוק מסוג הספרים שאני באופן אישי מחפשת לקרוא.

זה קשה להסביר את זה, אין שום בעיה, אבל גם אין את הצלילה העמוקה הזאת שאני אוהבת.
אני חושבת שאולי זאת רק אני המוזרה, כי הנושאים בספר דווקא די כבדים.
נראה לי שפשוט-
רציתי לחוות את התחושה הזאת של צלילה לתוך חלק מעצמי דרך סיפור, ומשהו כאן פשוט לא מספיק נגע בי.
-

אליס ואלפי עברו תאונות משנות חיים, ואנחנו נחשפים לתהליך שהם עוברים כשהם מתאשפזים באותו החדר במחלקה שיקומית בבית חולים.
הם שכנים שרק וילון מפריד ביניהם, לא רואים אחד את השני, אבל איכשהו מתאהבים זה בזה.

אלפי טיפוס חברותי, אחד שמשתמש בהומור כדרך להקליל את האווירה, תמיד מאיר פנים לכולם ורוצה להיות שם בשבילם; מורה במקצוע.
אליס מכורה לעבודה שלה, חיה ללא קשרים משפחתיים, ויש לה רק חברה אחת בשם שרה שעברה לגור ביבשת אחרת.
בעקבות התאונה שהיא עברה, אליס ממש מתקשה ולא מוכנה שאנשים יראו אותה, היא מסתתרת מאחורי וילון שהוא כמו חומה בינה לבין שאר העולם.
הסידור הזה זה לא בדיוק מתאים לאלפי, שלא רק תופס את המיטה לידה, אלא גם חתיכת דברן שרוצה לתמוך ולעזור לאנשים.
ככה קורה שאלפי מתחיל לנסות לחדור את החומות של אליס, וזה בעצם הסיפור.

אני לא רוצה לעשות ספוילר למה בדיוק קרה לשניהם שהביא אותם לבית החולים, אפילו שזה מופיע ממש בעמודים הראשונים, אני חושבת שזה כיף יותר לא לדעת כי זה באמת לא סיפור כזה מורכב, אז כל הפתעה שיכולה להיות רק להוסיף לקוראים.

בעיניי זה סיפור די פשוט.
הנושאים שבו לא, בכלל לא פשוטים, אבל לא יודעת… הייתי די חסינה לזה.
אני מניחה שאנשים שחוו את זה על בשרם, את החוסר אונים הזה, הצורך בעזרה כדי לקום מהמיטה וזה שאנשים זרים רואים אותך במצבים הכי נמוכים שלך - יתקשו יותר עם הספר הזה.

אני חושבת שהתקציר פשוט מושלם, הוא כל מה שצריך כדי לדעת אם יש לך עניין בספר הזה או לא.
אבל כן חשוב להבהיר, הנושאים כאן לא פשוטים, ואפשר להבין את זה די מהר כשמתחילים לקרוא את הספר ומגלים בדיוק באיזה מצב שניהם נמצאים.

קשה לי להסביר את זה, הנושאים כבדים, אבל אני מרגישה שהם הוגשו לי בדרך שלא הכריחה אותי להרגיש ולחשוב על הדברים האלה.
אולי כי הפרקים כל הזמן עוברים בין נקודת המבט של אליס ואלפי, ואין הרבה זמן להשתהות במצב האישי של כל אחד מהם לפני שעוברים לצד של האחר.
זה הרגיש שבתור קוראת, הייתה לי את הזכות לבחור עד כמה אני רוצה לשקוע ולהרהר במצב הזה של אליס או אלפי, באיך שזה מרגיש כשהחיים לוקחים מאיתנו פתאום חלק שאנחנו לא יכולים לקבל בחזרה.
לי אישית זה לא עורר פחדים ומחשבות על כך שאולי משהו דומה לזה עלול לקרות גם לי, אבל משום אני כן חושבת שיש משהו, שעלול לגרום לקוראים מסוימים, אולי קצת להרהר בזה יותר מדי ולקחת את זה למקומות קשים.

זה ללא ספק לא אמור להיות ספר שקוראים בשביל הכיף, אבל בחוויה שלי הוא היה כל כך קליל… שאני גם לא מרגישה שאפשר להגיד שהוא באמת כבד, לא יודעת, זה מוזר.
נראה לי שהחוויה של אלו שקוראים את הספר הזה, תהיה באמת תלויה במקום שבו הם נמצאים בחיים, כי יש בו משהו מאוד פרווה.

מעולם לא טסתי, אבל אני חושבת, להבדיל הנושאים הכבדים, זה יכול להיחשב כספר טיסה טוב.
כי בחוויה האישית שלי - זה לא ספר שהתקשיתי לצלוח, וזה לא ספר שגרם לי לחשוב הרבה, וזה לא ספר שהרעיד את עולמי וגרם לי לבכות - אבל אולי אחרים יגיבו אליו אחרת, אז גם את זה יש לשקול.
אני פשוט מזהירה כי אני בטוחה שאף אחד לא היה רוצה למצוא את עצמו קורא את הספר הזה, חושב שהוא הולך להיות רומנטי וכיפי, ואז בוכה בציבור.

אני לא חושבת שיש לי לב של אבן.
פשוט עבדתי תקופה בסניף סטימצקי באיכילוב, והייתה תקופה שהייתי צריכה לבקר חולה בבית חולים, ואני מניחה שפשוט פיתחתי מיינסט כזה של - "הכל יהיה בסדר, כל עוד זאת לא אני, כי אני לא הייתי יכולה לעמוד בזה".
אני נזכרת בשר פינטנס בחשיפה עם חיים אתגר, וזה מזכיר לי גם את שירה איסקוב, ואני מניחה שכשראיתי את הנשים האלה מול עיניי בזמן הקריאה… זה פשוט נתן לי פרספקטיבה אחרת על הנושאים האלה.

לא ריחמתי עליהם.
פשוט שאלתי את עצמי: "איך אני הייתי מתמודדת עם זה?", מכל מיני כיוונים, ונתתי לעצמי לתהות קצת.
הרגשתי מאוד בטוחה, לשאול את עצמי את השאלות האלה בזמן קריאת הספר הזה, כי זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי שבה ניסיתי להעמיד את עצמי בנעליים של אנשים אחרים במצבים כאלה.

אני לא כל כך יודעת מה אנשים אחרים יחשבו על הספר הזה, אני לא חושבת שיש הרבה מה לחשוב, זה סיפור פשוט שעוסק נושאים מורכבים אבל בצורה כל כך קלילה - שלדעתי, זה אולי יגע בכם ואולי לא.

והרומנטיקה?
אני לא כל כך חושבת שזה העניין הפעם.
אני חושבת שהנושא המרכזי של הספר הזה הוא קשרים ותמיכה.
בעיניי הספר הזה מראה שאנחנו צריכים אנשים אחרים כדי לשרוד, ולא רק כדי שיתנו לנו יד, יעזרו לנו לרדת מהמיטה ולהתקלח, אנחנו צריכים אנשים שיתנו לנו את הכוח להמשיך לחיות.

אני מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו, כמה שיותר אנשים בחיינו, שיתנו לנו את הכוח ואת האומץ שאנחנו צריכים כדי לחיות.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על לפני שראיתי אותך