מיכאל ק' הוא גנן בגינה ציבורית. יש לו אמא שעבדה כל חייה כמשרתת-מנקה בבתים של עשירים. הוא עצמו גדל בפנימייה. כדי שהילדים בפנימייה ישמרו על שקט השמיעו להם ברמקולים ללא הפסק מוזיקה קלאסית. הוא שנא את את זה, כי זה לא נתן לן לחלום, למשל, שהוא פורש כנפיים ומתעופף מעל העיר. בינתיים התחילה המלחמה. לאמו החולה יש בקשה אחת לפני מותה: לחזור לאיזור הכפרי בה נולדה. אימו נישאת על ידי מיכאל בעגלת סופר, כאשר הוא רוצה להגשים את חלומה של אימו יקירתו. לאחר מכן האמא הופכת במסע לשק של אפר, כאשר היא מתה בבית החולים ושורפים את גופתה (ולמיכאל מוענקת שקית האפר). זה לא מפריע למיכאל להמשיך במסע. בשביל מיכאל מלחמה אינה דבר אוביקטיבי. הוא מגיע לחווה ולאחר ימים של רעב וציפייה מגדל ומשקה ירקות למחייתו, צד ציפורים ברוגטקה שהוא בנה, ומצליח לשרוד. עד שנתפס על ידי השלטונות, שמאשפזים אותו כאשר אינם מצליחים להבין כיצד אדם חי חיים של כבוד בזמן מלחמה. או באשמה מדוקדקת יותר: כביכול תמך במורדים ונתן להם ארוחות בחווה.
מכיוון שהספר הזה הוא יצירת מופת על חירותו של האדם הן מבחינה פיזית והן מבחינת חירות המחשבה ויש לקרוא אותו במלואו, אצטט כאן רק על התנגשות העניינים בין הפסכיאטר המאשפז לבין מיכאל ק', לאחר הסגרתו. אלו דברי הפסכיאטר על מיכאל ק':" אחד ויחיד הייתי שראיתי שאתה יותר ממה שניכר בך," הייתי אומר עוד. "לאט -לאט, ככל שהוסיף משקל אותו "לא" עקשני שלך, יום אחר יום, התחיל ליבי אומר לי שיותר מסתם חולה אותה, יותר מסתם נפגע מלחמה, יותר מסתם לבנה בפירמידה זו של הקרבה שעתיד מישהו לטפס ולעלות בה בסופו של דבר ולעמוד בפישוק רגליים על ראשה ולשאוג ולהלום על חזהו ולהכריז על עצמו שהוא קיסר על כל מה שעיניו רואות" במילים אחרות, הפסיכיאטר שרגיל לחולים המאושפזים אצלו שמרוב יאושם מ"פרמידה זו של הקרבה" מכריזים על עצמם כקיסרים או במילה עברית יותר כ"משיח", מתפלא כיצד מיכאל ק', מסרב להכנס למשבצת המקובלת, ודבק בדרכו האנושית.
עוד נקודה שהתעניינתי בה היא דבקותו של קוטזי במעשה האומנות של סיפור סיפורים ודבקותו בכתיבה. לאחר שק' בורח מן האשפוז לקראת סוף הספר וחוזר לעיר, הוא מבין, שכעת, שתלאותיו כמעט מאחוריו, המיומנות החשובה לאדם יותר מכל היא אינה נשיאת נשק, בניית גשרים או גידול דלעות, אלה לספר את סיפור חייו - כדי שיהיה מעניין, ולא יתנדף ברוח השכחה. "אילו לספר סיפורים למדתי בבית נורניוס ולא קילוף תפוחי אדמה וחשבון, אילו אכפו אותי לשנן ולתרגל יום יום את סיפור חיי, והיו עומדים עלי במקל עד שהייתי מצליח לבצע בלי טעויות, אולי הייתי יודע לעשות את רצונם. הייתי מספר את סיפורם של חיים שעברו בבתי כלא, איך עמדתי שם יום אחר יום ושנה אחר שנה וראשי לחוץ אל התיל ואני צופה למרחקים וחולם על חויות וניסיונות שלא אדע לעולם, והשומרים קראו לי שמות גנאי ובעטו באחורי ושלחו אותי לקרצף רצפות. ועם סיום סיפורי היו הבריות מניעים ראש ומצטערים וכועסים ומלעיטים אותי במאכל ובמשקה. נשים היו לוקחות אותי אל מיטותיהן ומטפלות בי טיפול אימהי בחושך. אבל האמת היא שאני גנן, גנן הייתי, תחילה בעיריה ואחר כך לעצמי, והגננים מבלים את זמנם וחטמיהם בקרקע" האם רק לי מקצועו של מיכאל ק' כגנן מזכירה לי מטאפורה על אדם הראשון בגן עדן?
