בעת האחרונה הרגלי הקריאה שלי דומים מאוד לקצב ה"טנגו"– שני צעדים קדימה ואחד אחורה, כלומר קריאת 2 כותרים מהעת האחרונה והבא אחריהם – משנים עברו, מהסוג שמעלה ניחוח נוסטלגי של חיים אחרים ומראות נשכחים, ולמרות שהכותר הזה נכתב בשנת 1973 הוא לגמרי רלוונטי ותקף לכל עת כי הוא דן ברובו בטבע האנושי, ואת אהרון מגד הסופר והפובליציסט רובכם בוודאי מכירים מ"חדווה ואני" שהפך גם לסדרה טלוויזיונית, ומ"החי על המת" ו"עשהאל" ו"פוייגלמן ועוד רבים אחרים וטובים והוא גם אביו של אייל מגד, שעליו אפשר לומר "התפוח לא נפל רחוק מהעץ..."

וכאן, ברומן הזה מגד מגיש לנו מונולוג ארוך ומתמשך משעות הלילה ועד הבוקר- מעין ווידוי חושפני שמדלג בין אמת לשקר או יותר נכון יהיה לומר – נאבק אתם.

הגיבור יגאל רביב נשלח לארה"ב כדובר המחלקה לשימור הטבע, אלא שהוא מוצא את הטבע שטוח ולא מעניין ממש כמו האנשים שחיים שם. אבל, זו רק התפאורה, שמספקת את הקרקע לחשיפה של יגאל מול חברו הטוב הסופר, שאינו מגיב ורק שומע, וגורמת לו להתוודות על החטאים הקטנים, על הסודות המודחקים ועל תחושת הבושה שנלוות להם. ואין כאן חטאים גדולים, אין כאן רצח ולא אונס או הטרדה מינית אלא מאבק פנימי בין הפסדה החיצונית לבין מה שמתחולל בניגוד מוחלט בתוך התאים האפלים במוח. והכל מבעבע ופורץ במן דחף בלתי נשלט שמטרתו להיפטר מהזיוף והשקר כאן ועכשיו.

"רומן ישיר, נטול עודפים, שצורתו מותאמת באופן אלגנטי ביותר לתוכנו " כתב עליו מישהו...

"וידוי של צבר ישראלי, יפה הבלורית והתואר, שמראהו עומד בניגוד לריקבון המוסרי שהוא שרוי בו " עוד ציטוט

אז לסיכום– מומלץ בעיקר למי שאוהב לבדוק לעצמו את הדופק תוך כדי הקריאה מבלי לחכות לאיזה שהיא "הפרעת קצב" כדוגמת פאנצ' -ליין שאיננו כאן ...
אגב ישנן מהדורות חדשות מאירות עיניים יותר ...

האמת הקונספט של הספר הזה הוא קצת מוזר.

זה כמו דו שיח חד צדדי, שהכל מנקודת מבט של המספר שאגב מדובב קצת את השומע שלו, ולא שוכח לציין בקול גם פרטים ממנו.
זה קצת מוזר בגלל שאופן הסיפור הוא לא לקורא, כי אם אל דמות, שאני לא יודע כלכך מי היא, והתוכן שלה לא כלכך ברור.
אז לכאורה הייתם אמורים להרגיש כאילו חלק מהחוויה נלקחת ממכם, או לפחות איזה חוסר מסוים,
אבל.
זה לא מעניין!(זה שזה מוזר, הספר פיקס) בגלל שאהרן מגד גורם למספר בעלילה, להיות כלכך אדם מציאותי, כאילו שלמרות שאתם יודעים שהוא מספר אותו למישהו אחר, אתם אלה ששומעים.

המספר הנחמד הוא ג'וליאן (או 'יגאל'), והוא לא חוסך בנתונים
על תפיסת העולם שלו, ועל המעשים שלו, גם האישיים.
משכה אותי הצורה בה הוא חושף את הגניבות הקטנות והשקרים הקטנים שבאים לו בקלות, אבל מפריעים לו מצפונית, לאורך כל סיפור חייו המסופר. שזוהי גם המגמה שלו לאורך כל זמן הדיבור שלו- וידוי.

זה יפה כי זה נותן נקודת מבט מעניינת על כנות מסוימת, שיכולה לערער כל אחד, זה יפה כי אתם אלה שנוכחים שם, ואתם אלה שצריכים להכיל את הוידויים והמחשבות הקשורות עם כל הכאה על חטא.
(הסוף נגמר במכתב תגובה מסוים מהנוכח בעלילה (שאגב גם הוא סופר כמובן) שלא באמת מגלה משהו, ולא מצאתי בו משהו מיוחד או מוסיף) וזהו.
נובלה קצרה, אבל יפה, כיאה לתבנית הלא מאכזבת של מגד.

ספר מאכזב קצת, ההתחלה מבטיחה אך ההמשך לא מקיים. אמנם ישנם חלקים טובים במונולוג אך הספר ארוך ומייגע, לא מגיע לנקודת שיא בשום שלב.
העיקר חסר בסיפור .
חבל