ביקורת ספרותית על על עצים ואבנים מאת אהרן מגד
ספר טוב

---

האמת הקונספט של הספר הזה הוא קצת מוזר.

זה כמו דו שיח חד צדדי, שהכל מנקודת מבט של המספר שאגב מדובב קצת את השומע שלו, ולא שוכח לציין בקול גם פרטים ממנו.
זה קצת מוזר בגלל שאופן הסיפור הוא לא לקורא, כי אם אל דמות, שאני לא יודע כלכך מי היא, והתוכן שלה לא כלכך ברור.
אז לכאורה הייתם אמורים להרגיש כאילו חלק מהחוויה נלקחת ממכם, או לפחות איזה חוסר מסוים,
אבל.
זה לא מעניין!(זה שזה מוזר, הספר פיקס) בגלל שאהרן מגד גורם למספר בעלילה, להיות כלכך אדם מציאותי, כאילו שלמרות שאתם יודעים שהוא מספר אותו למישהו אחר, אתם אלה ששומעים.

המספר הנחמד הוא ג'וליאן (או 'יגאל'), והוא לא חוסך בנתונים
על תפיסת העולם שלו, ועל המעשים שלו, גם האישיים.
משכה אותי הצורה בה הוא חושף את הגניבות הקטנות והשקרים הקטנים שבאים לו בקלות, אבל מפריעים לו מצפונית, לאורך כל סיפור חייו המסופר. שזוהי גם המגמה שלו לאורך כל זמן הדיבור שלו- וידוי.

זה יפה כי זה נותן נקודת מבט מעניינת על כנות מסוימת, שיכולה לערער כל אחד, זה יפה כי אתם אלה שנוכחים שם, ואתם אלה שצריכים להכיל את הוידויים והמחשבות הקשורות עם כל הכאה על חטא.
(הסוף נגמר במכתב תגובה מסוים מהנוכח בעלילה (שאגב גם הוא סופר כמובן) שלא באמת מגלה משהו, ולא מצאתי בו משהו מיוחד או מוסיף) וזהו.
נובלה קצרה, אבל יפה, כיאה לתבנית הלא מאכזבת של מגד.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על על עצים ואבנים