ביקורת ספרותית על היצירה מאת רם פרוסט
ספר טוב

---

ייסורי סופר מתחיל

זאת לא הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי, מה גרם לי למשוך מערמת ספרי המבצעים, ספר ביכורים (אם נוציא מהחשבון את ספרו הראשון שהורד מהמדפים בצעד משפטי חריג) של יוצר אלמוני ולרכוש אותו, מבלי שום ידיעה קודמת על הספר ויוצרו. באופן הזה רכשתי את ספרו של רם פרוסט, היציירה, בהחלטה של פחות מדקה.

במחשבה שנייה, חשבתי שגם להחלטה הספונטנית שלי לרכישת היצירה של פרוסט, יש הגיון, כמו העובדה שאת שם הספר, אני מכיר ממקום אחר, כיצירה של אמיל זולא, שהוא ספר אייקוני, לחובבי הספרות הצרפתית של המאה ה-19, ונחשב לאחד הרומנים הגדולים על אמנות ואמנים אימפרסיוניסטים, ויש הטוענים, שזולא, כתב אותו על חברו הטוב סוזאן, שזיהה את עצמו כגיבור הספר, והסתכסך אתו. ולכן בבחירת שם זה ליצירת פורסט, קיימת יומרה עצומה, אבל אני חשבתי שהיא בהחלט עשויה להיות מעניינת, כמו במוזיקה בה יוצר עכשווי מציג קאוור ליצירה אייקונית.

בכריכת הספר תמונה של זוג עירום בגבם לצופה, המביטים למראה ממנה משתקפת דמותם. את ההשתקפות מול הראי, אני מכיר משתי יצירות ספרותיות. הראשונה: משחקים ושעשועי שווא, של ג'יימס סולט, שהוא רומן בין זוג, בו ההשתקפות במראה היא תעתוע, לחיבור בין בדיון למציאות, באופן שלא ניתן להפריד ביניהם.

היצירה השנייה, היא אני וקמינסקי של דניאל קלמן, בו ציוריו של קמינסקי, גיבור העלילה, מפרש את המונח השתקפויות, באמצעות מראות הניצבות זו מול זאת, היוצרות את אפקט האין סוף. יצירה זאת כקודמתה, מעלה שאלה דומה, האם ניתן להפריד בין התמונה האמיתית להשתקפותה הבדויה במראה?

פרוסט, ברומן שלו שואל שאלה, מהו הקשר בין הכתוב ברומן לבין המציאות ששמשה עבורו השראה, והאם ניתן להפריד ביניהם? שאלה שנשאלת באופן בו הרומן השני שלו מהווה מראה לרומן הראשון שלו, בו הגיבורה המציאותית שלו, היצלחה לזהות את עצמה ברומן, ופנתה לבית משפט בכדי שיסיר ממדפי הספרים את כל ההעתקים, פעולה יוצאת דופן, המעלה לדיון, את סוגיית חופש הביטוי והיצירה.

הדמיון הנוסף של רומן זה, הוא לרומן המופת, רביעיית רוזנדורף, של נתן שחם, העוסק באלטר אגו של שחם עצמו, שחלם להיות נגן מקצועי, אך עשה בחירה להיות סופר, וכנגן ויולה, הוא ניגן ברביעיית חובבים. גיבור העלילה של פרוסט, יונתן, הוא נגן ויולה מקצועי ברביעייה קאמרית, המופיע ברחבי הארץ ומידי פעם באירופה. האם יונתן נגן הוויולה, הוא האלטר אגו של פרוסט, שבחייו משמש פרופסור לפסיכולוגיה? מערכת יחסי הנגנים, בהרכב המוזיקלי בספרו פרוסט, לא מתוארת בצורה עמוקה ומרגשת, כפי שעשה זאת שחם בספרו.

היצירה, מתחילה באופן סוחף, כסיפור אהבת נעורים של יונתן, וחברו איתמר, שייחד חולקים, אהבה משותפת ללנה, אליה כל קיומו נשאב. אהבה ראשונה סוחפת המגדירה את מערכת יחסיו העתידיים, כמו גורל שלא ניתן להימלט ממנו. האהבות האחרות בחייו של יונתן, חוזרות על עצמן, בתבנית דומה, מתחילות בתשוקה ואופוריה משכרות, וגוועות בהדרגה לכיליונם הבלתי נמנע.

אהבתו האחרונה של יונתן, היא לאנה הציירת, המנציחה את מערכת יחסיהם, מלאת התשוקה והאובססיבית, בסדרת ציורים שתוצג במוזיאון ישראל, בשם יחסים, העוסקת אף היא בהשתקפות החיים ביצירה. גם יחסים אלה שקעו להתרסקות בלתי נמנעת, מה שגורם ליונתן לחשוב על אהבותיו, באמצעות רומן שכתב, היצירה.

כשקיבל תשובה חיובית, מההוצאה לאור, לעניין שלהם להוציא את הספר לאור, החלה סאגה שונה לחלוטין, בה מופקע הרומן מהסופר, ושניהם הופכים להיות כלים למניפולציות שיווקיות, בידי אנשי יחסי הציבור והשיווק של ההוצאה לאור. בהמשך אנה הציירת פונה לבית המשפט ותובעת את יונתן. חלק זה מעניין מכיוון שהוא קורע את מסכות העמדת הפנים של ההוצאות לאור, ומעלה לדיון את סוגיית חופש הביטוי הספרותי.

פרוסט, לא רק מספר על אהבות שבורות ואומללות, הוא גם בוחן את האופן בו הסיפור משתקף דרך זירת בית המשפט, שהייתה אמורה להכריע, האם יצירת אמנות, היא בדיון, אמת או שניהם. מהבחינה הזאת פרוסט, העביר את סיפרו האמתי והבדיוני דרך מספר מראות, ושאל אותנו בצרוה מתוחכמת, מהו הגבול בין הבדיון הספרותי למציאות? שאלה המופיע בצורה מעניינת לאורכו של הספר.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על היצירה