#
יש ז'אנר כזה של ספרים, שהרקע שלהם הוא מקום, והסיפור סיפור חייהם של השכנים/אורחי המלון/קבוצת המבלים וכו'. יש לז'אנר הזה יתרון כשמדובר בסיפור מתח, כי קל להחביא את הפושע בין אזרחים תמימים, שרק חיים במקום. אני חושבת שאגאתה כריסטי כתבה כמה וכמה ספרים בז'אנר הזה.
בבניין בלונדון, אותו ירשה אישה טובת-לב וחדת-עין, היא גרה בכייף עם כמה דיירים, העוזרים לה לגמור את החודש. בקומה התחתונה יש לה חנות עתיקות, שהסחורה בה הגיעה מדודה מתה, המשמשת כמין ריפוי בעיסוק של בעלת החנות ועוזרתה היפהפייה. הדיירים הם קולקצייה חד-פעמית של אנשים, שאינם מתנהגים כמו האנשים שאתם ואני נתקלים בהם ביומיום. מי שמעליבים אותו בסיפור אינו נעלב. מי ש"נעקץ" בסיפור על ידי מישהו אחר, לא לומד מהניסיון וחוזר לקבל עוד. בעלי הבית נכנעים פה לעובדים שלהם, בני זוג מוכנים לקבל הכל מבני זוגם. מחזרים אומרים דברי שירה, קונים מתנות יקרות ומציעים נישואים בלי להבחין שמתייחסים אליהם כמו לארנק.
רנדל הקריבה את המתח האפשרי בסיפורה על מזבח סיפור אנקדוטות שונות, הפורסות פחות או יותר את משנתה לגבי החיים. ברקע יש כמה נרצחות ורוצח סידרתי המכונה "רוטוויילר". סיפור הרציחות הוא בעצם עלילת משנה של הספר, והדמויות, כמו הקוראים, אינם נותנים עליו את דעתם במיוחד. הוא גם נפתר בערך באמצע הספר, בלי דרמה, והקורא(ת) לא מופתעת מהגילוי וממשיכה לקרוא בשלווה את שאר הספר, שממשיך באותו קו בו התחיל.
רנדל מתעניינת בנוכלים יותר, כך נראה, מאשר ברוצחים סידרתיים. תיאוריה את הצעירה היפהפייה, המוליכה את כל הגברים באף, משעשעים יותר מתיאורי שאר הדמויות. משעשעים גם תיאורי השוטרים, שמצליחים להחמיץ כל רמז ונטפלים דווקא למי שבלתי אפשרי בשבילו לבצע פשע מכל סוג (מה שנקרא לחפש מתחת לפנס ולא רחוק מהמציאות בשטח, נראה לי). נחמד לקרוא את הספר, למרות שההומור שלו לא מתוחכם במיוחד. המסקנה שלי, שבעולמה של רנדל הייתי יכולה לבצע פשע מושלם ולא להיתפס. כי בארץ העיוורים בעל עין אחת הוא מלך... *
*הציטוט מסיפורו של ה.ג'.ולס "בארץ העיוורים"
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
