ביקורת ספרותית על השמים שלנו מאת לוק אונלוט

---

ספרים עם גופן בכתב יד על הכריכה. אני לא חושבת שיש סוגה כזאת, אבל יכול להיות שצריכה להיות. לספרים בגופן בכתב יד על הכריכה יש כמה מאפיינים נוספים. יש שם על הכריכה גם סופרלטיבים על אהבה ותקווה, ויש תמונה של ורדים או שמלה מתנפנפת וכוס יין או הכל יחד. ספרים עם גופן בכתב יד נכתבים מגוף ראשון של אישה, או לפחות על גיבורה אישה. אם יש בהם יותר מנקודת מבט אחת, אז כל אחד מהם יופיע בפרק בנפרד עם השם שלו בגדול בכותרת, כדי שהקורא לא יתבלבל. אם יש מכתבים, הם מודפסים בגופן נפרד משאר הטקסט, ואם המכתבים נשלחים בדואר אלקטרוני יש גם את שורת הכתובת והכותרת, כדי שלא נתבלבל.

הספר והכריכה, או הקנקן ומה שיש בו בו. הגופן על הכריכה משדר מסר בנוגע לספר, וזה חשוב, כי אנחנו רוצים לדעת מה אנחנו הולכים לאכול, עוד לפני הנגיסה הראשונה.
ובכן, פתחתי בזה, כי המסר שקיבלתי מהכריכה הוא מסר מטעה. אני לא יודעת אם זה מכוון או בגלל שהמעצב הגרפי לא קרא את הספר, אבל התוצאה זהה וזה בעייתי.


קודם כל, זו לא אישה. הסיפור מסופר לנו מפיו של רוב קואטס. רוב גר בלונדון, נשוי לאנה שהוא מאוד אוהב ויש להם בן בשם ג'ק. ואז עולמו חרב עליו. רוב מספר את הסיפור חלק אחרי חלק. אנחנו מתחילים בפרולוג המראה את מצבו הנוכחי המדכדך, אבל חוזרים אחורה, להתחלה. להיכרות שלו עם אנה, לעולם העבודה שלה, לעולם היזמות שלו. רוב ואנה חיים במה שסוציולוגים היו קוראים רשתות חברתיות דלילות - הוריה מיסיונרים חסרי אהבה, הוריו אוהבים אך מתים במהלך הזמן. אין אחים, אין דודים או בני דודים. יש לאנה חברה טובה, לולה, אבל השקפת עולמם שונה והם מתרחקים. לרוב יש חבר עסקי וגם שם הקשרים לא הדוקים מדי. כל עוד החיים טובים אין עם זה בעיה, אבל ברגע שמתגלה מחלה, הרשתות לא מצליחות לספק את התמיכה שהם נזקקים לה, והפתרון נמצא ברשתות וירטואליות. אני מכירה רשתות וירטואליות, יש בהן הרבה עזרה בעת משבר, מקושטת בהרבה רגשונים מצויירים של חיבוקים, לבבות שלמים ונשברים ופרחים. יש הרבה עזרה ברשתות, אבל גם הרבה מקום לשרלטנות ונחמה נבובה, וזה גם מה שקורה לרוב. רוב בייאושו מוצא את עצמו מחפש כל קרן תקווה אפשרית, וזה מוביל אותו למחוזות לא טובים ומרחיק אותו מאנה. כשהוא מתעשת, הוא מגלה שכבר מאוחר מדי.

בעקבות המשבר רוב שוקע לתוך ייאוש ודיכאון. הוא עוזב את הבית שלו, לא מצליח להתמיד בעבודה, ונשאר בוירטואליה. הוא מנסה להתנחם בעזרת פרוייקט צילום פנורמות שהוא מעלה לאתר בשם "השמים שלנו", שם הוא משאיר תמונות ומסרים מקודדים, ומקבל משוב ממגיב מסתורי בשם swan09.

הספר שייך לתבנית, אבל לא לתבנית שתיארתי קודם, אלא לתבנית אחרת שאני אקרא לה כאן "ספרי סרטן", למרות שהם כמובן יכולים לעסוק גם במחלות אחרות. ניקח את "אשמת הכוכבים" כאב טיפוס, אם כי יש עוד הרבה אחרים. ספרי סרטן שייכים במובהק לתרבות המערבית, זו שכבר לא דואגת ממוות צעיר של איידס ואבולה. סרטן הוא סיפור אחר, כי הרפואה המערבית יודעת לעשות מעט מאוד כדי לעזור נגדו, ובמה שהיא כן יודעת לעשות מדובר בטיפולים אגרסיביים שגורמים סבל רב ומביאים את המטופל אל תחושת מוות, גם אם לאחריו הוא מחלים.

בספרי הסרטן, בעיקר אם החולה הוא צעיר, מופיעים פחד, ציניות, חרדה, דיכאון ואלכוהוליזם. באופן כללי לא כיף לקרוא אותם, ואם הם מציעים תקווה, היא דומה יותר מכל לשוקולד מריר תשעים אחוז. וזו הבעיה עם הכריכה של "השמים שלנו" שמזמינה לקחת אותו לנופש או לקרוא על שפת בריכה. אז לא. אל תעשו את זה. אפשר לקרוא, אבל במצב הרוח המתאים. הספר עצמו מרגש וטוב. בין הפרקים שזורים תיאורי זכרונות ונופים שרוב מצלם. אלה מקומות באנגליה, ואני לא הכרתי אותם, אז הלכתי לגוגל סטרי ויו לחפש אותם והם באמת יפים מאוד, למרות שכמובן לא רוב הוא זה שצילם אותם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על השמים שלנו