ביקורת ספרותית על רסיסים של כבוד - וור #1 מאת לויס מקמאסטר בוז'ולד
ספר טוב

---

איכשהו אבד לי החשק לכתוב על ספרים. קצת בגלל שלא מספיק יוצא לי לקרוא ספרים טובים לאחרונה: אני מנסה להישאר נאמנה להחלטה שלי לקרוא מה שהילדים קוראים, מה שאומר שגמעתי לא מעט פנטזיה לנוער לאחרונה. פה ושם היו הבלחות של ספרים טובים (לי ברדוגו למשל) אבל הם טבעו בתוך ים הקלישאות והנוסחאות. מצאתי את עצמי מתחילה, מדפדפת, דוגמת ומשאירה לילדים לקרוא את הספר במלואו. הילדים בחופש, יש להם זמן קריאה כמעט בלתי מוגבל. לי לעומת זאת יש מעט מאוד זמן פנוי וגישה ביקורתית מדי.

על המדף מחכים לי ספרים: החדש של ענברי, הכבר לא חדש של אשכול נבו, ספר ישן של אליס מונרו. תורם עוד יגיע… מתישהו.

גם רסיסים של כבוד חיכה פרק זמן ממושך על המדף בין ספרי המבוגרים שאני מתכננת להגיע אליהם, למרות שחיכיתי לו מאוד. כבר ארבע שנים שאני רוצה לקרוא אותו. לא, זה לא הזכרון החלוד שלי שעוזר לי לשלוף את המספר הזה. זאת הביקורת שכתבתי על הברית של קפטן וורפטריל שמזכירה לי מתי התוודעתי לסדרת וור, ודווקא מהספר השישי בסדרה.
והיה שווה לחכות ומגיע לו שיכתבו עליו, רק שלאחר תקופת יובש ארוכה השריר הזה קצת החליד.
אז רק כמה מילים, ובקיצור: לויס מקמאסטר בוז'ולד (אוקיי אולי זה לא יהיה קצר אם רק השם של הסופרת תופס חצי עמוד) היא כותבת אינטליגנטית. היא לא מאכילה את הקוראים שלה בכפית ולא מנסה להקל עליהם. היא דוחסת לתוך ספר אחד, לא עבה במיוחד, מדע בדיוני, מערכות יחסים, רומנטיקה, פוליטיקה אינטרגלקטית וסוציולגיה.

ציטוט שאהבתי במיוחד (והוא מופיע כלאחר יד, מבלי שהוספרת תנסה להסב את תשומת לבו של הקורא להברקה שלפניו, כאמור: היא לא אחת שמאכילה בכפית):
"אף רמז לפחד לא הרעיד את קולו. ובכן, חשבה קורדליה, אולי הוא אינו מבוגר מספיק כדי להאמין באמת במוות אחרי החיים"

כמו בברית של קפטן וורפטריל, במרכז הספר עומדת מערכת יחסים בלתי אפשרית בין אשה בטאנית, בת לתרבות מתקדמת, שיוויונית ונאורה ואציל בריארי, בן לתרבות שמרנית, נוקשה ובלתי שיוויונית. כמו בברית של קפטן וורפטריל, גם כאן הפערים הם יותר בין התרבויות מאשר בין בני הזוג עצמם שחולקים למעשה מערכת ערכים די דומה ופתיחות מחשבתית שמאפשרת להם לגשר על פערי התרבות.
מעניין שמקמאסטר בוז'ולד החליטה שגיבוריה יחיו דווקא בבריאר השמרנית ולא בבטאן המתקדמת. למעשה, (ספוילר?) קורדליה גיבורת הספר נאלצת לברוח מבטאן כדי להימנע מחיטוט חודרני בנבכי נפשה שייעשה במיטב הטכנולוגיה ובמסווה של טיפול רגשי מיטיב, בניגוד לרצונה. מסתבר שחופש ניתן להגביל גם בגן העדן המתקדם והמודרני ביותר.

עוד נקודה מעניינת ואקטואלית מתגלה בעיסוק בנושא ההפלות. כמובן, קל יותר לעסוק בנושא הזה בעולם בו קיימים "משעתקי רחם" המנתקים את הדיון על זכות העובר לחיים מהדיון על זכות האשה על גופה. בעולם כזה, על פי מקמאסטר בוז'ולד בכל אופן, דווקא השמרנים הם תומכי הפלות נלהבים בעוד שקורלדיה המייצגת את המודרנה והנאורות תומכת בחיים כמעט בכל מחיר. אני, בכל אופן, התמקדתי בשאלה הפילוסופית המעמיקה - למה אף אחד לא טרח להמציא משעתקי רחם שכאלו לפני שילדתי חמישה ילדים?

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על רסיסים של כבוד - וור #1