ביקורת ספרותית על זעמו הנסתר של הלב מאת ג'ון בוין
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 30 באפריל, 2022
ע"י yaelhar


#
אירלנד של שנות הארבעים של המאה העשרים היא מדינה דתית, שיראת הכבוד שרוחשים אנשים לכמרים (יחד עם טינה וכעס כבושים, ודי הרבה פחד גם) מאפשרת לאחרונים מרחב פעילות רב. הם חסינים מביקורת כלשהי ויכולים לעשות דברים ששום מגזר אחר אינו יכול. נשים וילדים פה הם רכוש הבעל והאב וכמעט כל פעולה – גם שהביאה לתוצאות חמורות – אם נעשתה בשם ערכים שמרניים מתקבלת ולא נענשת.

להיות הומוסקסואל באירלנד הזו זה לא רק פלילי. הנ"ל יכול לשלם בחייו ואף אחד לא יתן את הדין על הרצח הזה. ובכן – נשים חוטאות, תינוקות שנולדו להן, הומוסקסואלים, כל מי שמבזה את הדת או לא נותן כבוד למייצגי האל עלי אדמות, זה הנושא בסיפור הזה. הוא מסופר בגוף ראשון על ידי סיריל, שאומץ בינקותו. הוריו המאמצים מקפידים להבהיר לו שהוא אינו בן משפחה אמיתי ואימוצו הוא בכלל צדקה. הוא הומוסקסואל, עלוב ואומלל ומרגיש שהוא אכזבה לכולם ובעיקר לעצמו.

הספר נפתח בסצנה דרמטית: קהילה כפרית באירלנד הדתית-קתולית מכונסת בכנסיה למיסה של יום ראשון. כשהכומר מסיים את הדרשה, הוא פונה לחברי הקהילה וחושף לפניהם את אחת הנערות, בת 16, כמי שהרתה בחטא(!), מטמאת בנוכחותה את משפחתה ואת קהילתה ודורש מהוריה לסלק אותה מביתם. הוא עצמו משליך אותה באלימות מהכנסייה.

בוין יודע לספר סיפור ומצליח לטפל באופן דרמטי ומרתק בנושאים בהם בחר. אבל לא הצלחתי להתחבר לדמויות, מעבר להתעניינות בסיפורים המרתקים. דמותו של סיריל ושאר הדמויות, שחלקן מוזרות ותמהוניות, וחלקן מקוממות לא הצליחו ליצור לי חיבור אליהן. אין לי התנגדות לתיאורי סקס בספרים שאני קוראת, אם הם רלוונטיים לסיפור ואם הסופר יודע לכתוב אותם (לא מובן מאליו). בסיפור הזה יש המון תיאורי סקס של גברים, כולם עלובים ודוחים, ששיעממו אותי כשלא דחו אותי.
רב המכר המפורסם ביותר של בוין "הנער בפיג'מת הפסים" (שלא קראתי ולא אקרא) מראה שאין לו בעייה לכתוב סיפור על השואה, שכל הקשר שלו אליה כאירי יליד 1971, הוא סיפורים שקרא והציתו את דמיונו. חלק מזה זלג גם לספר הזה.

הספר קריא ולא משעמם. אני די בטוחה שבוין מכיר היטב את אירלנד השמרנית (ודאי טוב יותר מאשר את גרמניה הנאצית...) למרות שלכאורה הוא כבר גדל במקום יותר ליברלי מהמקום בו חיו דמויותיו. עדיף היה לספר בן 493 העמודים עורך אגרסיבי יותר, שיקצץ ויגזום את המיותר הרב – זה היה מועיל מאד לספר הזה.



29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלון דה אלפרט (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
איזה שם אווילי לספר. רק על זה לא הייתי קורא אותו.
yaelhar (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
תודה רבה, Pulp_Fiction
מסתבר שמה שזה לא מייצר הוא ניסיון לשנות את מה שמכאיב. וזה עצוב כמה שזה נכון - כנראה צריך מנוף חיצוני כדי להגיע לאפשרות לגרום שינוי גם בתחומים הכי פרטיים.
yaelhar (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
תודה רבה, עמיחי.
אתה צודק. זה רק מדגים עד כמה הכאב לחיות בדרך הקשה הזו חזק. יש להם בוודאי די הרבה דברים שיכלו לפרנס ספרים. אבל הם כפויים לחזור ולדוש בחייהם האומללים.
yaelhar (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
תודה רבה פרפ"צ
הגדרה מדוייקת. אם הוא היה מנפה את המיותר ובעיקר - מתרכז במספר קטן של נושאים לביקורתו החברתית הוא היה מממש טוב יותר את ביקורתו.
yaelhar (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
תודה רבה, כרמלה
שמחתי לתת שירות...
Pulp_Fiction (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
מסתבר שלהיות הומוסקסואל באירלנד עדיין מאוד לא פשוט. ומצוקה לעיתים קרובות מייצרת יצירתיות טובה. כמו השיר הנהדר 'Take me to church '. מומלץ.
ביקורת טובה
עמיחי (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
עושה רושם שהרבה ספרים שעוסקים באירלנד "של פעם" נוגעים באותם נושאים - קתוליות אדוקה, אנשי דת, עוני, חטא ואשמה.
מה עם קצת גיוון, חבר'ה?
פרפר צהוב (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
נשמע כספר ביקורתי עם פוטנציאל שלא התממש.
כרמלה (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
חסכת לי. נמחק מהרשימה לקריאה.
תודה יעל.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ