התיישבתי לכתוב ביקורת על הספר. הוצאתי אותו מהמדף כדי שאוכל לדפדף ולהיזכר. בינתיים החתול שלי "וכך" קפץ למול המסך להפריע. העברתי אותו לברכיים ושמתי את הספר מעליו. הוא התקומם וחזר למסך, מפיל את ספל הקפה השחור לשעבר ישר על הספר. עכשיו יש לי ספר שהיה פעם רטרוספקטיבה יפהפייה לכוריאוגרף הישראלי משה אפרתי, שהקים את להקת "קול ודממה" - להקת המחול הראשונה של חרשים, טבול בקפה.
באמת חבל. כי הספר היה מאיר עיניים ונעים לקריאה. טקסט ותמונות (איך אמרה עליסה מארץ הפלאות: מה שווה ספר שאין בו אף תמונה?) והרגשה שאתה אוחז יצירת אומנות ביד. חתול רע. הוא נמלט..
לכתוב על מחול זה הדבר הקשה ביותר: אין עלילה ברורה שאפשר למפותה במילים, וגם אם היא קיימת, היא משוערת בלבד, היות שפיותיהם של הרקדנים נשאר חתום במשך 60 דקות המופע. באופן הזה הקהל הוא כאילו חירש כלפי הרקדנים, כי הוא לא יכול, מיומן ככל שיהיה, להבין במלואו מה שהם אומרים. כשהלהקה עצמה מורכבת מחרשים, נוצר מעין "שיקוף" בין הרקדנים לקהל, כיאה למיטב התאוריה הפוסט מודרנית.
אך לא המדרש הוא העיקר, אלה המעשה. לצערי אינני יכול ללכת להופעת "קול ודממה", פשוט משום שהיא נסגרה מחוסר תקציב. גם הספר כבר לא מושך כמו פעם, בגלל כתמי הקפה . אסתפק בלטיפה קלה לחתול, אילם מבטן ולידה (וגם בעל מנעד תנועות שלא היה מבייש שום רקדן).

















