#
זה ספר עם שתי מטרות: להכיר לקורא את ישראל הלא-מאופרת ולהצחיק אותו. נשמע שאין קל מזה, כי שתי המטרות מסתנכרנות מצויין. אבל למעשה ישראל הלא מאופרת נראית לי היום נווה מדבר מכמיר לב. היא לא מצחיקה אותי, היא מעלה דמעות בעיני.

שולמן – שזה ספר הביכורים שלה – פורסת בפני הקורא שלל דמויות, שהיא תוקעת להן סיכות בכנפיים. זוג בסוף שנות השבעים, שרגא המאוס, גבר גס-הרוח עם אָי-קְיוּאִים מעטים שמצליחים להכשיל אותו כל פעם שהוא פותח את הפה. חנה אשתו, חובבת אקונומיקה שמנקה אחרי שרגא, תרתי משמע, וחולמת חלומות על חופש מוגבל. הצאצאים שלהם – צביקה השמן וסיגל הרווקה שסוף סוף מצאה (?) בן זוג להתחתן איתו. והקורא(ת) תוהה, לא בפעם הראשונה, איך אנשים שברור שחיי הנישואים שלהם לא גורמים להם הנאה ונינוחות, שואפים עבור ילדיהם בדיוק לאותו דבר...

שולמן מזכירה בספרה את כל מה שגס ועלוב ב"עמך" הישראלי: מהשמנה חולנית (מגונה. ברור שמגונה), גסות הרוח וכניסה לתחומי הפרט של הזולת בלי לבקש רשות, הגזענות המוסתרת בקושי של "אחרים" שהישראלי הממוצע לא מכיר אישית, אבל קורא להם בינו לבינו "ערבושים". המכונית עם הניילונים ששומרים כבר שנתיים – כדי שמי שיקנה אותה מידיך יקבל מושבים חדשים... ילד שרוצה להיות ילדה, קבוצות תמיכה לשמנים, בגידה (לכאורה) ופורנו. התנשאות של אלה שחושבים שהם נאורים (וטבעונים! ובעד קיימות! וגם לובשים פשתן בהיר!) על אלה שלפי דעתם הם פשוטים ובורים. הם כמובן צודקים, אבל מתקשים לראות את הדבשת של עצמם.

כמו שהבנתם, זה ספר שמורכב מסטיריאוטיפים ואכזריות. הוא חושף חטאים ועליבות של ה"עמך" היושב בציון, שהתרגלנו לדחות מעלינו בבוז. ואני מתגעגעת כל כך לעליבות הנורמלית הזו. במציאות הנוכחית, בה פייק ובוטים ו"תרגילי השפעה" הם מנת חלקנו, הייתי שמחה לשפיות של דמויותיה העלובות של שולמן. כל מה שיצליח להעיר אותי מהסיוט הנוכחי, מקובל עלי.

מי זאת ריקי שולמן? לרגע התגנבה לליבי המחשבה שאולי זה שם עט של נועה ידלין כי יש דמיון בכתיבה של שתי הסופרות. לשולמן יש, כמו לידלין, כישרון לספר סיפור , שליטה באנסמבל של דמויות שנכנסות לעלילה ויוצאות ממנה בדיוק בזמן הנכון עם הרפליקה המתאימה, וראיה חדה (ודי אכזרית) של המציאות הישראלית והאנושית. כמו ידלין, החיצים שלה ממוקדים למשפחה האשכנזית הבורגנית.

הספר מתרכז בקורותיהם של חנה ושרגא – גמלאים רמת גנים - ושני ילדיהם הבוגרים ,צביקה וסיגל. הוא נפתח בהכנות לחתונתה של סיגל ומסתיים בלוויה. לא ברור מדוע חנה הנאה והחברותית נשואה כל כך הרבה שנים לשרגא – אחת הדמויות הספרותיות הבהמיות ביותר שפגשתי בספרות (ובחיים). מסוג האנשים שקשה יהיה, אפילו לבני משפחתם הקרובים, למצוא משהו טוב לומר על קברם. אם הוא היה הנרצח בספר מתח – לא היו חסרים חשודים כי לדמויות רבות בספר הייתה סיבה טובה לשנוא אותו. חוץ מזה , הספר כולל דמויות נוספות שקשורות לחנה, צביקה וסיגל בקשרי משפחה או עבודה. כמו בחיים, חלקן סימפטיות יותר וחלקן סימפטיות פחות. בשל היכולות שציינתי למעלה, שולמן מצליחה לשמור על העניין של הקורא לאורך כל הדרך.

אבל

יש לספר גם כמה חולשות. קודם כל זה ספר במשקל נוצה. הוא נקרא מהר אבל לא משאיר חותם. עדיין, לפעמים זה בדיוק מה שהקורא מבקש – ספר קריא שיעביר מהר את הזמן . אלא שכאן נכנסת עוד בעיה והיא קשורה לאפיון המאוד מוגזם של הדמויות. אכן, לכל אחד מאיתנו יש את השריטה ואת הגילטי פלז'ר שלו, אך שולמן משום מה החליטה להעניק למספר רב מהדמויות בספר הפרעה/סטיה רצינית. דמויות המשנה ברובן סטראוטיפיות להחריד (הטבעוני הדוגמטי, זוג אשכנזים, אינטלקטואלים, סנובים וקרים, כלה אוקראינית יפה, מטפלת פיליפינית שמדברת במבטא מצחיק). התוצאה מעיקה וקשה להגיד שהדמויות נשארו איתי אחרי שגמרתי לקרוא או שרציתי לדמיין מה קורה להן אחרי שהספר נגמר, כמו שקורה עם ספרים באמת טובים. זה חבל כי ניכר שלשולמן יש ראיה רגישה של אנשים ומצבים ויכולת טובה לתאר גם סיטואציות יום יומיות מינוריות.
בקיצור, לא אקרא את ספר ההמשך לביי ביי ג'ני ,אם יהיה כזה, אבל כן אתן עוד צ'אנס לספר חדש של שולמן. זה ספר ביכורים ואולי היא תשתפר בספר הבא. יש לה פוטנציאל.

ספר בסדר.

במרכז הסיפור הזוגיות של חנה ושרגא, שהולכים ומתרחקים עם השנים. נדמה שאפילו לא יכולים לסבול אחד את השני, אבל גם לא יכולים להסתדר אחד ללא השני.
בשולי הסיפור סיגל וצביקה, הילדים של חנה ושרגא, כל אחד וענייני הזוגיות שלו.
הסיפור קצת טלטל אותי, עם קלות הדעת של החלטות רגעיות ובגידות, ומנגד בדידות וחוסר אונים, ופשרות במציאת זוגיות.

אני מחשיבה כל ספר שמכניס אותי למחשבות כספר טוב.

כמה פנינים שתפסו את מחשבתי
- ״ .. חנה יושבת על ידו במכונית היונדאי שלהם, על הניילונים המכסים את המושבים למרות שהמכונית כבר שנתיים אצלם. שרגא מקפיד שלא להסיר אותם עד שהם מתבלים. בכל פעם שחנה מתלוננת שלא נוח לשבת עליהם, שזה נדבק, שזה מזיע, שרגא אומר לה שזה יהיה לא נורמלי להסיר את הניילונים. שהם שומרים על המושבים, ובעוד שנה, כשירצו להחליף רכב, הם ייראו חדשים. ״
- ״סיגל השהתה את התשובה כאילו עדיין אין לה מושג מה היא עושה, כאילו לא ברור שהערב - כמו בכל הערבים - היא תשתרע על הספה בבית, שקועה בתחביב שפיתחה לאחרונה, קניות מאתרי אינטרנט: שמלות, חצאיות, תיקים, נעליים ולפעמים אפילו תכשיטים, למרות שהיא לא מבינה בזה כלום. הארון של סיגל מתפוצץ מבגדים ארוזים עדיין, מחולצות שלא נלבשו ומנעליים שעדיין לא הוצאו מהקופסאות שלהם.״
- ״היא כל כך חששה מהערב הזה, והוא היה הרבה יותר נורא ממה שחשבה. אילן אמר שסך הכל היה ממש נורא ואיום וסיגל מסכימה איתו ואומרת שהיה קטסטרופה.״
- ״הכל נראה לו כמו פיתה אחת גדולה. האנשים, הרמזורים, התמרורים, המכוניות, פיתות. פיתות. פיתות.״
- ״ההספד של האלמנה הוא בעיני חנה הפרמטר הראשי והחד-משמעי להלוויה מוצלחת. כזאת שאתה מגיע אליה במצב אחד ויוצא במצב אחר.״

ספר טוב על מערכות יחסים במשפחה. לחנה ושרגא שני ילדים: צביקה וסיגל.
חנה ושרגא ישנים בחדרם נפרדים בגלל ששרגא נוחר.לא בטוח.
לצביקה ואישתו לילי יש ילד בשם מיקי שמתלבש ומתנהג כמו בת.
סיגל לפני חתונה עם אילן. משהו משתבש בדרך.
ג'ני היא המטפלת של השכן אבל בקושי קשורה לעלילה. שם הספר סוגר איזה מעגל בסיפור.
בגדול די נהניתי מהספר והכתיבה. אבל צרם לי קצת שרוב הגברים בספר מוצגים באופן שלילי.