הכרות אחת משנה חיים.מילה אחת יכולה להפוך את עולמך.
בביקורת הקודמת שלי, ציינתי שנפרדו דרכי עם אנשים רעילים, אחד מהם במיוחד,א', היה כפוי טובה ואלים מילולית ופיזית. אף על פי כן, חשבתי בטיפשותי שאוכל לשנותו, עד שהקשר הסלים והבנתי שלמען בטחוני האישי יש להפריד כוחות ומהר כאשר הוא גם פגע במשפחתי. ישנם דברים שאינם תלויים בי ועד כמה שאני משתוקקת להיות סופר-מן, יש דברים שהם ממני והלאה. זה אחד מהם. עם כל הכאב, הצער ותחושת הבגידה, כי כשאתה נותן מעצמך לאדם ולא מקבל יחס דומה, זה כואב, מכיוון שעשיתי עבורו המון, שידלתי אותו להתחיל ללמוד, בזכותי הוא הצליח גם לשלב את עבודתו עם הלימודים ועוד, אולם, לא עליו אני מתכוונת לכתוב, מכיוון שלא מגיע לו שאתעכב עליו ולו לשניה, עם כל הכאב. אני צריכה להבין שהשקעתי על בני אדם לא נכונים ולנתב את ההשקעה על אנשים שיעריכו ויוקירו את מי שאני.
במקביל להתמודדותי הלא פשוטה, באופן מפתיע לחלוטין, הכרתי ידיד נפש יקר לי מאוד שעבר ועובר דברים דומים לשלי. מעין אחים לצרה שמבינים אחד את השני. אדם בעל ערכים, חכם, מכיל, מבין, לא כופה את עצמו ודעותיו על אחרים, איננו שומע רק את עצמו, עדין נפש, אכפתי, שידע להעריך אותי ולקבל את עצותיי. העצות שלי תרמו לא פעם ולא פעמיים וכמו שאני עזרתי לו, כך הוא גם עזר לי. הלוואי שהאדם הזה יכל לקרוא את המילים האלה ולהבין עד כמה אני אסירת תודה לו וגם אם דרכנו ייפרדו בעתיד, את העזרה הרבה והדאגה שהוא העניק לי בימים מורכבים, אני אזכור לו לתמיד. איפה שאחרים היו צריכים להיות, הוא היה שם עבורי ואני יודעת שהוא מוקיר גם לי תודה, כמו שאני לו וכמה שזה אירוני שלצד רוע של אדם אחד, מובלט ביתר שאת הנדיבות והחמלה, ההבנה של אדם אחר. אותו אדם, אני מרגישה, מבין אותי ומדבר בשפתי, כמו שאני איתו. הוא היה בשבילי יותר מבן זוג!!! זו הייתה תחושתי וגומלת בליבי ההחלטה להמשיך לעזור גם לו, להאיר את דרכו עד כמה שאפשר, כי הוא אדם טוב ואם אני יכולה לעזור במשהו, אז אעשה כמיטב יכולתי. בניגוד לאחרים, הוא לא שיפוטי, כשהוא חושב שאמר מילה לא במקום הוא לא יכול לנוח עד שידע שיישר את ההדורים, הוא כל מה האדם הראשון ואחרים לא היו עבורי. הוא יודע לקחת אחריות על מעשיו ומילותיו. הוא אדם בוגר ואני מוקירה לו תודה על כל מה שעשה למעני, על האוזן הקשבת שהיה עבורי.כשאנחנו מדברים בטלפון, הוא יודע להצחיק, הוא אנרגטי, אבל יודע גם להיות רציני כשצריך, בדיוק במידה הנכונה.גם כשיש ריבים, הם לא נמשכים הרבה זמן כי אנחנו יודעים לכבד את אחד השניה. הוא לא יכול להיות בן זוגי, אבל הוא מעודד אותי למצוא בן זוג וגם אני אותו ואם הבחורה לא נראית לי, אני מיד אומרת לו, וכבר קרתה פעם אחת שהוא ניצל מבחורה נצלנית שחפצה רק בדברים חומריים. אילו יכולתי הייתי מביאה לו עותק של הספר הזה עם הקדשה חמה ממני.פתאום אתה מבין, כשאתה נתקל ברוע, כמה אדם טוב הוא יקר המציאות ואתה למד להעריך אותו אפילו יותר.
כאשר אני חושבת על האדם הזה, בלתי נמנע ממני לחשוב על ספר זה, יסמין. מכיוון שגם פה, כמו עם חברות הנפש שלי עם האדם השני, ס' שמו, החיבור נוצר בדרך מפתיעה ולא מתוכננת. הכרנו לפני כחודשיים במסגרת לימודית והקשר פרח לקשר חברי עמוק. דבר דומה קרה לנורי, גיבור הספר, שהכרותו המקרית עם יסמין משנה לנורי הבוגר את חייו מהקצה לקצה, אותו נורי מהטרילוגיה הידועה, בן 30, מכיר ולמד לאהוב. על אף כל השוני ביניהם, דרכיהם נסללות להן יחדיו. בצוותא.
למרות השוני, הם מצליחים למצוא קווי דמיון ביניהם ולפלס את דרכיהם זו לזה, על אף העובדה שהוא יהודי והיא ערביה נוצריה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים שספגנו אבדות אך גם ניצחונות כבירים והשלטון הישראלי מהדק את מושכותיו, למורת רוחם ומגינת ליבם של הערבים והפלסטינים. אלי עמיר, בכשרונו הרב, מלהטט בין יסמין הקרועה בין זהויות, שחזרה זה מכבר מפריז, אל נורי שאף הוא קרוע, בין זהותו הערבית יהודית ליהודית ונסיונותיו להיות חלק מהעם הזה שבולטים עוד יותר בספר אחר של אלי עמיר שאותו אני קוראת בימים אלה "נער האופניים".
הקרע הזה וחוסר הוודאות, ההתנדנדות בין זהויות, הוא המחבר הראשוני בין השניים, באופן אירוני, ומענג לראות את התקשורת ביניהם ואת היחסים של נורי עם סובביו. אותו נורי מתרנגול כפרות ונער האופניים שכבר בגר, הוא עלם צעיר שעובד במשרד הקשור לענייני ערבים, הוא מתחכך עם המי ומי, ובאופן מסוים, שיחק לו מזלו. הוא אומנם אינו מנכ"ל כפי שחלם בנערותו, אך תפקידו לא פחות חשוב ואם לא יותר, לשמור על הליבה הפועמת בין שתי דתות ולנסות כמיטב יכולתו לאחד בין הקרעים ולמתן את הגצים, דבר שנכנס אל תוך חייו האישיים ולא רק המקצועיים, עבודה שהיא תמצית חייו הפרטיים כי אין כמו נורי להבין ללב הערבים.
כמו שאר ספריו של עמיר, הרגש טבול בהיסטוריה מעמיקה. יש כאן הרבה התייחסות לאירועים פוליטיים והסיטוריים משמעותיים בתולדותיה של מדינתנו הקטנטונת, בדיוק כפי שאני אוהבת, ולפיכך, התמהיל הזה הוא חביב עלי במיוחד.
ספר נפלא והסוף? כיאה לסוף מסגנון ספרים שכזה, הוא עצוב אך ריאליסטי. דווקא סוף שמח היה מזיל דמעות שמחה מעיניי אבל היה משמעותית פחות נאמן למציאות, כך שגם אם נורי ויסמין לא ביחד, תקופת הזמן שבילו יחדיו והכירו זו את זה, תשאר חקוקה במוחם וליבם לעד ויש בזה משהו יפה אך גם עצוב בעת ובעונה אחת.
ואיך יודעים אם ספר טוב? כאשר הוא מתחבר לך לנימי הנפש, כשאתה מרגיש שהדמויות הן חלק ממך, ואתה מרגיש הזדהות עמן. כאן, כמו בספרים אחרים של אלי עמיר, זה קרה. הרגשתי חיבור לנורי שהפך להיות פחות הססן מנורי הנער מנער האופניים וגיבש לעצמו כמה דעות מוצקות בעניינים שונים. להיות עד לתהליך ההתבגרות שלו, לבשלות המתהווה שלו, היה בעיני תהליך נהדר ומשלים טרילוגיה נהדרת שכתובה היטב. כתיבתו של אלי עמיר, כמו תמיד, היא סוגייה בפני עצמה. זוהי חגיגה לעיניים, לראות כיצד הוא משחק בשפה, שולט בה בטבעיות, למרות שאינה שפת אימו, להכיר בזכותו מילים חדשות וכדומה.
