אמנם אני עדיין בלב הספר,
אך לא יכלתי להתאפק עוד מלכתוב את מחשבותיי ומה שעולה בי עקב הקריאה בספר מדויק זה.
איפשהוא, ממש בתחילת הספר, עושה עוז מעשה של יאמן
הוא מציג את הקורא הטוב אל מול הקורא הרע. הקורא הרכלן אל מול הקורא ששם עצמו בכל סיטואציה וניבנה ממנה. כמובן שהשוואה נעשית ביופי ספרותי רב כישרון , עוז קורא בקול לקורא הנוכחי להכנס אל כל זמות ולשים עצמו בכל מצב ולא ליפול לרצון לדעת פרטים צהובים על חייו של הסופר וכהנה וכהנה, משום שהיירה היא אוטוביגרפית מאוד , לקטע זה טעם רב והוא עורר בי המון דיונים פנימיים לכיוונים שונים.

בפעם הראשונה שהתחלתי לקורא זנחתי את הספר דיי מהר בעיקבות הבחנה זו, היה לי קשה עם הבוטות הנעימה הזו וכניראה בגלל ש פתאום מצאתי כי קיימים בי קווים ברורים והגיוניים למדיי של הקורא הרע כעסתי במקצת (ממש קצת)
לא הבנתי איך יכול להיות שאני כה מנותקת מעצמי ואין בי את היכולת ההיא לשים את עצמי ולראות את חוויות הסופר דרך עייני שלי, לא הרגשתי חשק עז לדעת על חייו של הפרטיים של הסופר, אבל גם לא התאמתי עצמי לגמריי להגדרה השנייה. לפניי ימים אחדים דיברתי עם ידיד שהציג לפני את סוג הקורא שחיפשתי: הקורא האסטתי: קריאה לשם היופי הספרותי, ניגון המילים, עצמתן היוחודית , השתלשלות העלילה- איכות ספרותית.
לאחר מות סבי (שבשלוש שנותיו האחרונות קרא את הספר לא באופן רציף אך לא עלה בידו לסיימו למרות שאהבו מאוד) שוב עלה בי רצון עז לקרוא את הספר וכעת אני ממש מוצאת את עצמי כקוראת הטובה על פי עוז.. שמה את עצמי ללא הפסק בכל סיטואציה, מוצאת את עצמי בילדותי, בריחות, בצבעים, בהרגלים קטנים, בחשיבה ובדרכים רבות. גם הקריאה האסטתית שלי אני מספקת בספר הזה במלוא עצמתה , וגם את הקריאה האינטלקטואלית שמשביעה את הרצון לידע כללי, להיסטוריה וכו. ..

ההנאה מהספר, הסיפורים בו, קצבו גדולה מאוד
ירושליים נגלית בהתפתחות מרשימה, נפש הסופר, נפש הדמויות והאווירה הקסומה של הספרות דאז וביכלל.

לכשאסיים את הספר, וודאי יהיה לי עוד כמה מילים להוסיף , אבל כעת אשמח לדעתי מה חושבים אתם על ה'קורא' שאתם. טוב או רע? רכלן או גליין? אסטתי? היסטורי? ידען? אינלקטואל? מגלומן? אינסוף כמובן.

שיהיה לכם המון אהבה וחושך , תהנו מהספר מאוד. שחר.

הרבה זמן הספר הסתובב במחוזותיי, לקח לי זמן עד שהפנתי אליו מבט ועוד זמן עד שפתחתיו ומהרגע שהתחלתי לקרוא, התמסרתי ולא יכולתי להפסיק.
החוויה הייתה משמעותית, מלאת גילויים ומרתקת ללא רבב.
מצאתי את עצמי תוך כדיי קריאה מגלה עולמות בתוכי. התאהבתי בירושלים ומצאתי חמלה מחד ותסכול אינסופי מאידח שאת שניהם לא חשתי בצורה כזאת ברורה לגביי הסיכסוך אלה לאחר הקריאה של הספר.
אני שייכת למשפחה עירקית וגיליתי כמה אני מחוברת לתרבות הזו שהגיעה איישר מעירק, הריי כמעט ולא מצאתי הבדל בין הוריו של נורי לסבים היקרים שלי, לפשטות ולחדות באנושיות , לרצון לשאוף לטוב ביותר ולהסתפקות במעט, לאוכל, לריחות ולקסם, גילתי כמה אני אוהבת את המנהגים ואת הרוח וכמה שהיא מחוברת לתרבות הערבית.
נשבתי בקסמן של הדמויות ושל התקופה. הכתיבה של אלי עמיר סוחפת ומדויקת. העלילה נשזרת בנופים, חוויות ורגשות בצורה כה נעימה שממלאת את הלב ואת הדעת.
הספר גם משרה עצבות גדולה, סיפור האהבה המכוון של נורי ויסמין משקף אחד לאחד את הסכסוך , לאט לאט נוצר לי בור גדול בלב שחיכה להתמלאות באהבתם המתממשת והתמלא בקושי עצום. מכיוון שביני לבין מלחמת 67 ישנו איזה דור וחצי ואפילו אבי לא לחם במלחמה הזו החוויה הייתה מעניינת, לחדור אל המלחמה שכל כך השפיעה על חיי כולנו בפרספקטיבה של גוף ראשון וההתמקדות בתוצאות של הכיבוש בירושליים העתיקה הרחיבה את חווית הנכבש והכובש, החזק והחלש.הבנתי שהמקום שלי כאן ועכשיו תמיד יהיה מעורער מבחינתי, אבל גם שכאן זה המקום שלי בלא כל שאלה. דברים שהיו מעומעמים לפניי התחדדו, הסיפור האנושי חודר את הפוליטיקה ואת היהסטוריה ומעלה רגשות נוספים.
אני חושבת שקודם כל כדיי לקרוא את "תרנגול כפרות" שמתאר את חייו של נורי בתור נער עולה בקיבוץ, גם זה בצורה המצוינת והממחישה לאין שיעור. נוצרת כרונולוגיה וקו ביוגרפי בין הספרים וזה מעצים את החוויה המיוחדת.
כל הכבוד והערכה לאלי עמיר על ספר מרגש זה.