ביקורת ספרותית על מה שאחרים חושבים בי מאת יואב בלום
ספר לא משהו

---

תגידו מה שתגידו על קוראי המחשבות, אבל אם היינו כאלה, לא הייתי צריך לשבת עכשיו מול המחשב ולהשקיע זמן וכוח בכתיבת הביקורת הזו. הייתם פשוט קוראים את מחשבותיי על הספר והייתם מעבירים אליי באמצעות המחשבה את התגובה שלכם, וזהו. כמה פשוט, כמה נוח.



***


עם ישראל הוא עם של ניגודים: מצד אחד יש את ההייטק, העגבניות שרי, הטפטפות, פרסי נובל לכימיה, ביבי מלך ישראל (סתם, צוחק) וכ'ו. מצד שני, הרכבת התחתית נבנית כבר מי יודע כמה זמן והאור לא נמצא בקצה המנהרה (תרתי משמע), אסירים בורחים מבית כלא תחת אפה של השומרת (שנרדמה) בעודם נעזרים בתוכנית הארכיטקטית של הכלא שפורסמה באינטרנט באופן חופשי, אנשים זורקים אחד על השני כיסאות פלסטיק בפארק מים, אישה באמצע טיסה צועקת "תביאו לי ת'שוקולד", וקהל של צופים במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל שאמנם מכנה את עצמו פטריוט ציוני אוהב ישראל אבל שורק בוז לשחקן ערבי אשר לובש את המדים של הקבוצה של המדינה שהם כל כך אוהבים (כלומר, הקהל שורק בוז גם לנבחרת ולמדינה מבלי משים) ונותן לפוליטיקה המלוכלכת והלא קשורה להיכנס למגרשים ולספורט ולהרוס את האחדות בעם.

יואב בלום הוא ישראלי מאוד בצורת הכתיבה שלו, ולא רק בגלל השמות של הדמויות והשפה הסחבקית הישראלית האופיינית.
יואב בלום, כמו עם ישראל, הוא סופר של ניגודים: מצד אחד, הרעיונות היפים והמתוחכמים והמחשבה מחוץ לקופסא. מצד שני, הביצועים הסבירים והמאכזבים לאור הציפיה הגבוהה מהם בתור רעיונות יפים (במקרה הטוב. במקרה הרע, הביצוע אפילו גרוע).
ב"מצרפי המקרים" וב"המדריך לימים הקרובים" הביצוע היה די גרוע ומאכזב לכל הדעות. ב"הקבוע היחידי" הביצוע היה אחלה אבל גם אז היה אפשר לטעמי לסחוט מהרעיון היפה מעט יותר.
הספר הזה, החדש של בלום, מתקרב יותר לקבוצה הראשונה.

הספר עוקב אחר בחור, קורא מחשבות שבטוח שהוא בין הבודדים מסוגו. הוא מעדיף את הפינה השקטה שלו וכמה שפחות להתרועע עם אנשים, מכיוון שמחשבותיהם השונות מתפרצות לכיוונו והוא מתקשה להתמודד עם הרעש ועם הבילבול הזה של מתי המחשבות הם של אחרים ומתי הם שלו. הוא מעדיף לנצל את הקללה/ברכה הזו למטרות מועילות ושימושיות יותר לאנשים מסוגו כמו לקרוא מחשבות של שחקנים במשחקי פוקר ובכך לקחת את כל הקופה, או עזרה למשטרה בחקירת חשודים באמצעות קריאת מחשבותיהם של הנחקרים (לא בטוח ששני העיסוקים שלו משתלבים טוב כל כך ביחד...)
ואם זה לא מספיק הסבל הזה בלהיות קורא מחשבות, אז מתגנבת אליו שמועה מכיוונם של קוראי מחשבות אחרים שאותם הוא פוגש באיזה סוג של מחנה, שיש מישהו, לא ידוע מי, שמסיבה כלשהי שגם היא לא ידועה, שבכוונתו לחסל קוראי מחשבות (אולי דווקא זה ישים סוף לסבל שבחיים בתור קורא מחשבות?).

הרעיון נשמע טוב. לכן כשקראתי את התקציר, הספר הזה לגמרי קנה אותי. בדיעבד אני אומר, שמזל שאני לא קניתי את הספר...

בואו נתחיל מזה שיש שתי דמויות נשיות בספר, מירב ודניאלה, שנשמעות בדיוק אותו הדבר כשהן מדברות. זה לא אמין, והעומק והייחודיות של הדמויות נפגע. בכלל, נראה שלא השקיע הרבה זמן באיפיון דמויות. הן הרגישו לי כמו דמויות מעוד ספרים אחרים שקראתי, אין להן נשמה משל עצמם.
בנוסף, השפה הסחבקית הישראלית העממית הפשוטה והקלילה של הספר גרמה לו להרגיש חובבני וחפיף כזה, לא תואם את הרעיון המרשים, יותר תואם את הביצוע המאכזב.
העלילה גם לא מתקדמת בקצב מהיר. יש לו את כל מה שאפשר בשביל שיהיה יותר קצב, כמו מישהו שרוצה להתנקש בקוראי מחשבות (אגב, גם זה לא הלהיב אותי במיוחד, הרגיש לי שקראתי קטע בסיגנון בספרים אחרים, ואפילו גם בספרים אחרים של יואב בלום), אבל הספר יותר מתרכז בקוראי המחשבות עצמם ובדינמיקה ביניהם, וגם בדיבורים שלהם בסיגנון של: "הי, אני לא יכול לקרוא את המחשבות שלך ואתה לא יכול לקרוא את שלי כי שנינו קוראי מחשבות!" או: "בא לי הביתה, קשה לי עם המקום הזה שבו אנחנו נמצאים!" - ואליהם מצטרפים עוד ועוד דיבורים וחפירות, זיכרונות מהעבר שקוטעים את הרצף העלילתי העכשווי, ויש בספר גם לא מעט מחשבות על מחשבות שחושבות הדמויות. ספר מעורר מחשבה? לא בדיוק.

לסיכום, הספר יצא לא משהו בכלל, מפוזר ומבולגן. לעיתים היה נראה שמרוב שהוא מנסה להיות מיוחד ושונה, הוא נהיה מגוחך וחובבני ומתאמץ מדי. הספר יצר אצלי תחושה שיואב בלום ניגש לכתיבת הספר רק עם רעיון טוב, ולא עוד משהו בנוסף לזה, כשהוא אומר לעצמו: נתחיל לכתוב, ונראה מה יהיה, מקסימום נאלתר תוך כדי. בקיצור, הוא רחוק מלהיות תואם לציפיות שלי (כמו רוב הספרים של יואב בלום, אפשר לומר).


***מקדיש את הביקורת לסקאוט, שאמנם לא הביאה לי את הספר אבל חוגגת מחר יום הולדת (מזל טוב!). הרשי לי לקרוא את המחשבות שלך: מתנת יום ההולדת האידיאלית בשבילך היא ספר...




נ.ב - אגב, עד לא מזמן, הרבה אנשים כאן באתר היו קוראים מחשבות. עכשיו הם קוראים מורי.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על מה שאחרים חושבים בי