#
תחילה נרתעתי מהספר. סופרים לטיניים ואני זה לא סיפור אהבה בלשון המעטה. למעט כמה יוצאי דופן, אני מתקשה להתחבר למה שנתפס בעיני כמו להג לצורך להג ("מחר בקרב חשוב עלי" של חוויאר מריאס הוא דוגמה מושלמת) אני מתקשה להתחבר לסוג ההומור וטוויית הסיפור נראית לי פרימיטיבית וצפויה ("הרומנטיקן" של יוסה הוא דוגמה טובה). בספר הזה יש סופרת לטינית בריבוע (נולדה בארגנטינה וחיה בספרד), הסיפור כביכול תעלומה, ובנוסף – על הכריכה הקדמית מצויין "שילוב מושלם בין פדרו אלמודובר לאגתה כריסטי" שהוא בלתי מתקבל על הדעת, חשבתי.
טעיתי והטעות שלי – כולה לטובתי. נדיר, אבל הכיתוב על הכריכה הקדמית מדוייק. על מה שחסר לפוסאדס בעלילה מותחת, היא מפצה בכתיבה מתוחכמת ומרתקת. ובמקום מה שכריסטי היתה יכולה ללמד אותה על אנדר סטייטמנט – פוסאדס היתה יכולה ללמד את כריסטי, בתמורה, פרק ברמיזות מושחזות, עם יותר משמץ של רישעות ואירונייה מפותחת. ואלמודובר? פוסאדס והוא מדברים באותה שפה תרתי משמע. אני די בטוחה שפוסאדס כאלמודובר יודעת מהו המסר המדוייק ששולחת שמלה אדומה צמודה עם עקבי סטילטו של 15 ס"מ...
הסיפור נפתח בשף של קינוחים הדומה באופן הזוי להרקול פוארו: נמוך וכרסתן עם שפם מטופח ונוקשה, שזבוב יכול – אם ירשו לו – לטייל עליו בלי להזיז אותו. בלילה אחרי אירוע מוצלח עליו ניצח, הוא נזכר ששכח להכניס שאריות הקינוח להקפאה, מכניס אותם לתא הקירור הגדול והמשוכלל וננעל בפנים. (זה לא ספויילר – כך נפתח הסיפור) ואז מניחה פוסאדס את התשתית ומתארת את הדמויות הפועלות, לכל אחת מהן סודות שנדע תוך כדי קריאה. ארגנטינה בשנות השבעים של המאה הקודמת, בגידות בחברה הגבוהה שגררו תוצאות איומות, פדופיליה (כולל הסברו המופרך של נבוקוב לתופעה) ועוד חטאים שלא בטוח שהיו נראים כך בעינינו, היום.
כתיבה מענגת, מתוחכמת ואינטליגנטית. למרות שחלק גדול מהאיזכורים בהם השתמשה הסופרת החמצתי בגלל היכרות דלה של התרבות, המוסיקה, הספרות והקולנוע, נהניתי מאד ממה שהצלחתי להבין. פוסאדס הלטינית מאמינה בצירופי מקרים, בגורל ובמזל ובמובן הזה היא שונה לחלוטין מכריסטי האנליטית.
אזהרה הכרחית – מי שמחפש ספר מתח לא כדאי שיקרא את הספר הזה, המציע תעלומה לא מעניינת וחוסר מוחלט במתח. מצד שני יש לו הרבה להציע במחוזות מפתיעים, אם תגוייס סובלנות לסגנון השונה ולז'אנר אחר משמצהירה הכריכה.

















