ביקורת ספרותית על ירחי הדבש של פרופסור לונץ מאת אהרן מגד
ספר לא משהו

---

על פרופסור שאיבד פוקוס

יש לי בספרייתי מדף של מגד, כאחד מהסופרים האהובים עלי, כי עבורי הוא ארץ ישראל שהכרתי פעם, אז לבטח תאמרו נוסטלגיה מיושנת, ואני יענה לכם, בעצם למה לא, כל סיפור טוב הוא חלק מטקסט חיינו, אנחנו קוראים בו ואמורים לעצמנו – פעם היינו ואפילו מתגעגעים.

אז זהו, שהפעם אני לא יכול להשתמש בנימוק הזה, כי הספר פשוט רע, זה קורה למגד שכותב יפה. יש לו ספרים טובים, חלק בינוניים, ויש כאלה שהם ממש רעים וזהו אחד מהם.

לא פעם המניעה שלי לקריאת ספר, היא חוויה שחוויתי שאני חושב שיש לה חיבור לספר המסוים. כך זה היה בספר הנוכחי של אהרון מגד, ירחי הדבש של פרופסור לונץ, בו לונץ הדמות הראשית, הוא היסטוריון מומחה לתרבויות המזרח הקדום. עובדה שעוררה בי סקרנות רבה, כי לפני הקורנה, באחד מהקורסים שלמדתי במוזיאון המקרא, המדריכה שלי הייתה צעירה, דוקטורנטית לתרבויות המזרח הקדום, שקראה חופשי כתב שומרי – שהוא כתב יתדות, דבר שתמיד עורר בי פליאה לאופן בו אנשים בעולם הסמרטפונים, יכולים לקרוא ולגלות עניין בטקסטים שכתובים על גבי לוחות טין.

דרך פרופסור לנוץ, צפיתי להתחבר לדמות החוקר מלא התשוקה לתחום עיסוקו, זאת אומנם כוונת מגד, אך היא ממש מוחמצת. דמותו של לונץ יהירה ואקסצנטרית, הוא אדם עם אגו ענק המבקש להרשים את העולם האקדמי באיזה תיאוריה אזוטרית שתבטל את אלו שקדמו לה. לצורך כך מגד עצמו ממציא תאוריה בדיונית על מוצא ישראל מהאמורים (המתכתבת עם תפיסת הכנעניות הנשכחת של אנשי רוח ישראלים לפני עידנים) משהו שגם אני לא כל כך הבנתי. מגד משתמש במושגי תרבות כקישוט רהבתני, אך לא מסוגל להעמיק בהם, ולא מסוגל לקשור אותם לגיבורי העלילה. התוצאה היא עלילה מבולבלת שלא מצליחה ליצור אמירה אחת משמעותית, ולא סיפור קוהרנטי המצליח לחבר את חלקיו וגיבוריו הנשארים תלושים עם חיבור קלוש ביניהם.

העלילה של הספר, מסופרת דרך יואב, עוזר המחקר של לונץ, המצליח לפענח את כתב ידו (הדומה לכתב יתדות) ולהקליד אותו למאמרים מודפסים. הוא בעצם הזבוב על הקיר, הצופה בלונץ הנמצא בשנות השבעים לחייו המחליט לפתע להיפרד מאשתו, ובצרוה מעוררת גיחוך מתאהב בסטודנטית שלו. יש רק בעיה אחת ליואב אומנם בת זוג שהוא איתה יחד מכוחו של הרגל עוד מימי ילדותם בקיבוץ. מה שגורם ליואב עצמו להיות מאוהב בסתר ליבו במאהבת של הפרופסור. זהו אומנם ניסיון ליצור משולש רומנטי באנאלי באמצעות שימוש בנוסחה גנרית, אך בספר הזה המשולש הרומנטי הופך לפאתטי באופן שלא מתקבל על הדעת.

הפרופסור אומנם זכה לרגעים של התעלות, תוצאה למאהבת הצעירה ומעמדו האקדמי שרוממו את רוחו לזמן מה, אך כמו האימפריה הקדמונית אותה חקר לונץ, ששקעה בחולות המזרח הקדום לחדלונה, כך לונץ הלך ושקע לתוך אובדנו, מבלי לעורר אפילו שמץ של חמלה או הזדהות עם דמותו.

שסיימתי את הספר הרגשתי תחושת החמצה, ושאלתי את עצמי אז מה היה לנו, כתיבה לא ממוקדת, שנראית כמו טיוטה, שטעות היה להוציא אותה לאור.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על ירחי הדבש של פרופסור לונץ