אודה על האמת, מעולם לא נהניתי כל כך מספר כל כך גרוע. או קיבלתי כל כך הרבה השראה.
כשקראתי את הספר הייתי צעיר ונלהב וקל להשפעה; בדיוק עזבתי את הישיבה שלי, וחיפשתי אידיאולוגיות זרות לאורן אוכל ללכת. הייתי צמא למוסר אחר, שונה.
והנה בא הספר הזה, הספר שהעז לומר "כן" לכל קלישאה וקלישאה של הדת על החילוניות. ספר שהוא תמצית מזוקקת וקיצונית של הנאורות של המאה 18 במיטבה. ספר שיש בו קריאה נועזת לחירות האדם מהשפלת השיעבוד למוסר האלוהי, ספר בו מותקפים כל חלקי נפש האדם שאינם ההיגיון שלו כתעתועים פסיכולוגיים משובשים. ספר שגורס שיש בדיוק אמת אחת, והיא מחייבת ובלתי משתנה ונצחית, וכל מי שלוחם בה הוא טיפש, רשע מרושע או מולך שולל בידי רשעים. פשטנותו של הספר קסמה לי אז, גם אם אינה קוסמת לי היום, והעניקה לי חווית קריאה נדירה בעוצמתה. חשתי שאני מחזיק את השמש בתוך הלב שלי- לא, בתוך הראש שלי. מעולם לא נתן לי ספר כל כך הרבה.
למה, אם כן, אני סבור שהוא גרוע? ובכן, זה באמת רק עניין של התבוננות פשוטה. הדמויות בו שטוחות וקלישאתיות לחלוטין ברובן הגדול, אין בהן מאבקים אמיתיים או ניסיונות להכרעה בין עקרונות מוסריים מתחרים. הדבר הקרוב ביותר למאבק מוסרי אמיתי שאני רואה שם הוא נסיונותיו של ד'אנקוניה להשלים עם פרידתו מדאגני טגארט, ראשית באופן זמני ולאחר מכן לנצח. כל מאבק מעבר לזה הוא רק כניעה לעקרונות סנטימנטליים נוגדי היגיון, או ניצחון עליהם והצטרפות להיגיון (ועל כן גם לתושבי עמק גאלט). וכן, אני מתכוון פה בראש ובראשונה להתלבטות של דאגני אם לחזור מעמק גאלט להציל את טרנסקונטיננטל, אבל גם להתלבטויותיו של רוברט סטדלר ולכל התחבטות שקיימת בראשו של רירדן.
תיאורי הנוף בסדר, והנימה- בשבילי- היא עדיין מחשמלת ומלאה בביטחון. להיכנס לספר הזה שוב אחרי כל כך הרבה זמן זה כמו להיכנס ליקום אחר, בו ישנם טוב ורע אוניברסליים, בו כל מי שטוב בוחר בטוב וכל מי שרע בוחר ברע; כל הרעים מושחתים ומרושעים מעבר לכל דמיון, רודפים רוע בשם הרוע, וכל הטובים הם בני אדם מושלמים גופנית ונפשית, מכונות מושלמות ברציונליות ובעוצמה נפשית וגופנית.
מעל הכל זה ספר ניטשיאני, כמעט הייתי אומר נאצי- אלא שאין בו גזענות, ואין לאומנות. רק תפיסת האוברמענטש (זה שנולד כזה, כידוע. אין תשובה בעולם. ווסלי מאוץ' לעולם לא יוכל להיתקן) כגיבורה המוחלט והבלתי מעורער- או ניתן להשחתה- של האנושות.
לסיכום אומר שבקצרה, הספר מומלץ ולו רק כדי להיחשף לכתיבה נאיבית לחלוטין כשהיא נעשית בכישרון רב מאוד, למניפסט פוליטי ופילוסופי בוטה וחסר עידון שנכתב באופן טוב למדי.

אסימוב, אסימוב, אסימוב. אני זוכר את הפעם הראשונה שלקחתי לידיים ספר שלך- זה דווקא לא היה האחד הזה- והתעניינתי מאוד בכתיבה שלך. לא אשקר ואומר שהרגשתי קליק מיידי או משהו. הסיפורים הקצרים שקראתי הרגישו מנותקים וחסרי עומק, למרות שהסיומים שלהם היו מבריקים והרקע שלהם לעיתים כלל אלמנטים יצירתיים שהפתיעו אותי. אבל עד שלא הכרתי את הספר הזה שלך, לא באמת ידעתי מה זה לקרוא ספר שלך.
אמרתי שלא היה קליק כשלקחתי את ספר הסיפורים הקצרים שלך ליד לראשונה? אז הנה כאן עם הספר הזה קרה ההיפך. פתחתי אותו וכבר אחרי כמה עשרות עמודים התאהבתי לחלוטין, התאהבתי בטירוף, ראיתי את האור. גמעתי בשקיקה את תיאוריך מלאי ההוד הקלאסי, המינימליסטי לעיתים קרובות, של אנשים גאונים שידעו לאמוד את עצמם לעומת הנצח. התאהבתי בסלדון, ובהצלחתו למנוע בכח שכלו מן הגלקסיה כולה להתדרדר לקטסטרופה איומה ונוראה שתימשך שלושים אלף שנה, משתקרוס האימפריה הגלקטית בת עשרת אלפי השנים. התאהבתי בסלבור הארדין ובהובר מאלו, והתאהבתי ביכולתם של האנשים הללו, בני המוסד, לשאוב השראה וסמכות מן הידיעה המוחלטת של התפקיד שלהם והמיקום שלהם בנצח הקבוע שהצליח סלדון לגלף בכוחו הפסיכוהיסטורי.
לא אשקר, הטון הכללי של הקמה של התיישבות במקום נידח שחלומותיה מצויים בכוכבים לא היה זר לי; במובן הזה חוויתי עיבוד מרוכך של החזון הציוני בחזון הקמתו של טרמינוס. אבל בניגוד לחזון הציוני מלא היוזמה החיונית ומלאת המודעות לסכנה, הרי שהחיים תחת כנפיה המגוננות של נבואה כל יכולה כמו זו שסיפק סלדון דומים יותר לתחושתם של ראשוני הקומוניסטים המרקסיסטים, שלחמו לא כדי למנוע את נצחון הבורגנות (שכן הוא ממילא מן הנמנע, מכח חוקי ההיסטוריה הכלכליים- חברתיים) אלא רק כדי להחיש את קיצה המובטח. הביטחון המוחלט בהישרדותה הנצחית של עוצמתו ועליונותו של המוסד הידהד לי את הביטחון שהקרינו בני יהודה בעמידות בית המקדש פעם אחר פעם, מה שלא חדל עד שפעמיים הוכזבו, ובכל פעם ליבם התפלץ. אין שבר גדול יותר מזה שעובר מי שהנבואה עליה ביסס את עולמו מתנפצת אל מול עיניו. וההתנפצות הזו תקרה גם כאן, גם אם לא בכרך הזה, הרי שבכרך הבא אנו יודעים שקם ועולה איום שלמוסד אין כנגדו מענה. לפחות לא למוסד הזה.
אוי, יאמרו אנשיו, מה היה לנו.

לם נותן את כולו בספר שהוא מקבץ גועש ומרתק של יצירות ברמה מגוונת, חלקן מעניינות או מרגשות וחלקן נושאות רעיונות מבריקים של ממש או מציגות רעיונות קלאסיים בצורה חדשה ומרתקת. בספר אין כל ניסיון לשוות נופך מדויק מדעית למעשיות השונות, והוא מד"ב רך לחלוטין בשל כך; אם כי הרבה מהנקודות בו הוא עוסק סובבות סביב המחקר והחוקר או המדען.
ספר מומלץ ביותר ומצוין. גם מצחיק למדי

ספר מצוין בו מועברת ביקורת קשה על עולם חקר המיתולוגיה במסגרת סיפורית.
זירת ההתרחשות של הספר היא עולם עתידני בו כלבים ירשו את מקומם של בני האדם (שהמקום אליו נעלמו הוא מבדר מאוד, אני חייב לומר), וכעת חוקריהם מנסים נואשות לפענח את טיבם של הסיפורים המעטים שנותרו מן העבר הרחוק, בו היה נוכח (לפי המיתולוגיה) האדם.
בתחילת כל פרק נעשה ניסיון לברור את האמת ההיסטורית מן ההבלים המיתולוגיים המקיפים אותה. כך לדוגמה מגיעים החוקרים למסקנה כי בלתי אפשרי לקבל את הפרשנויות ההזויות המציעות שכאשר האדם מדבר על "מסע בין כוכבי" הוא באמת מתכוון ליציאה מחלל הארץ שלנו, שהרי מוכח לחלוטין שהעולם בנוי מארץ ועליה מונחים השמיים עם הכוכבים תלויים עליהם. כך הזרות שמפגינים הכלבים כלפי מושגים שלנו בני האדם הם כל כך פשוטים וקלים היא מעוררת מחשבה רבה על טבע התודעה ועומקם של הבדלים אפשריים בין תבונות שונות באופן יסודי. לא אעשה ספוילר גדול מדי, אבל בואו נגיד שכמו בהיפריון ובילדי המחשבה, התודעה הא- אנושית בסופו של דבר מתפתחת לאורך נתיבים מיסטיים יותר מאשר מדעיים.
הספר כולל גם כמה רעיונות מבריקים למדי, כמו לדוגמה הרעיון שהפצה המונית של חומרים גרעיניים לשימוש מסחרי הייתה דווקא מביאה לחוסר אפשרות לשימוש בהם כאמצעי תקיפה טרוריסטי, שכן היא הייתה מביאה להתפוררות הערים, ועל כן המדינות, ולהיווצרות עולם א-לאומי של חוות מבודדות המקושרות על ידי כלי תעופה המופעלים בכח הגרעיני שאינו כלה לעולם.
ספר מומלץ ביותר.

---ספויילרים, מסתבר---
קים סטנלי רובינסון עשה את זה. איכשהו הוא הצליח להעלות בספר הראשון את הציפיות שלי ל100 ואז להתעלות עליהן בספר שאחרי. הבנאדם הוא קוסם.
עבר דור מאז מהפכת 62 הכושלת. מאדים התייצב תחת שלטונם של האו"ם ותאגידי הענק ששולטים בו. אבל בצד הדרומי של מאדים ובערים הגדולות שהולכות וצומחות בו הולכת ומתהווה חברת צללים מאדימית עצמאית, הדמימונד. בחברה הזו מתקיימת תרבות מאדימית עצמאית וחדשנית שניתן להגדירה בערך כמה שהיה קורה לו דור הפרחים היה מוביל תנועת מחתרת ואיכשהו מצליח צבאית. הדבר הופך את החברה הזו למעט אוטופית מדי לטעמי מכדי להיות מציאותית, אבל הרי בשביל מה אנחנו כאן אם לא כדי לשמוע על מציאויות חלופיות?
הספר עוקב אחרי כמה מהמאה הראשונים, כינוים של מאה החוקרים והמדענים הראשונים שנחתו על מאדים בראשית הספר הראשון בסדרה. הוא מתמקד במעקב אחרי סאקס ראסל, המדען הדגול שלומד להיכנס לנעליהם הגדולות של הרוגי דור מהפכת 62 ולהנהיג תנועת מרי עממית חמושה אחרי שטועם את הדיכוי התאגידי על בשרו; אן קלייבורן, היריבה הנצחית שלו שמובילה תנועה עממית של אנשים חמושים וכועסים מאוד שנשבעים להגן בכל מחיר על בתוליותו של הנוף המאדימי ואי שינויו לכדי התאמה לחיים אנושיים; מאיה טויטובנה, אלמנתם של שני מנהיגיו הראשונים של מאדים, ג'ון בון ופרנק צ'אלמרס האגדיים, שלומדת לקחת חלק פעיל בהנהגה החברתית של חברת כוכב הלכת; ועוד רבים אחרים.
בנוסף לבני הדור הישן מתווספים לעלילה גם נירגל וג'קי, שניים ממנהיגי הדור הצעיר בדמימונד, שמצליחים להוביל את המהפכה השנייה לכדי סיום מוצלח פחות או יותר בסוף הספר, לאחר מלחמת אזרחים וטבח המוני שנמנעו בקושי רב.
הדגש מושם בספר על הגיבור האמיתי, כמו תמיד, והוא מאדים, כוכב הלכת שחורז את הסדרה כחוט השני, ושהאהבה אליו היא הכח המניע את רוב ככל הדמויות. אלא שכמו שיודע כל אדם שאהב, ישנן דרכים שונות ומנוגדות למדי לפרש אהבה, והיריבות בין פרשנויותיהם המתחרות של הגיבורים מאיימת להתדרדר למלחמת אזרחים כאשר המהפכה השנייה נגד שלטון האו"ם מתחילה. גם הספר הזה מכיל תיאורי נוף לא מעטים, וקטעים מדעיים רבים על רפואה, כלכלה, מדעי החברה, פילולוגיה, גרונטולוגיה, גיאולוגיה, בוטניקה ולא מעט פוליטיקה מורכבת ובעלת היבטים אפורים רבים. הגיבורים נאלצים להכריע פעם אחר פעם בין אפשרויות קשות ולא פעם מגיעים לעוולות בגלל הדבר, אבל ההנהגה החכמה של נדיה צ'רנישבסקי, אחת מהמאה הראשונים שעולה להוביל את המהפכה למעשה בסוף הספר, מביאה לתוצאות טובות בהרבה מהטרגדיות האיומות של שנת 62.
בסופו של דבר מדובר בספר עמוק, מורכב, מעניין ובעל תמות מרתקות רבות, החוקר את הקשר בין קפיטליזם תאגידי לבין שחיתות, את הקשר בין קשרי משפחה לאהבה ונאמנות ואת השאלות של תבונה מהפכנית וטבעה המדויק.
מאוד ממליץ על הספר לכולם, אבל במיוחד למי שאוהב את ספרי המד"ב שלו ריאליסטיים, מפורטים ומלאים בקשרים אנושיים מורכבים ותיאורי נוף, חברה ומדע מאירי עיניים.

בראשית היה האיוד. ערי החוף הושמדו בידי העמלקים, והעם לא ידע את נפשו. אבל לוחם אמיץ אחד הצליח לאגד סביבו את שברי העם ולחשל אותם סביבו לאגרוף ברזל. העם המיט נקמה איומה על העמלקים והניס אותם מן הארץ, תוך שמנהיגו יוצק בו אידיאולוגיה חדשה, ניאו פאשיזם יהודי משובח שכהנא בעצמו לא היה מתבייש בו.
בכללי מדובר על ספר טוב ומלא בפירוט אמין של עבודת הקרבנות וכל מה שסובב סביבם. ההתמקדות בתחום הזה ועזיבת תחומים אחרים בממלכה (כלכלה, מדעים, מבנה שלטוני מדויק) לרמזים בלבד או לתיאורים כלליים במשפטים קצרים היא מוצלחת בעיני, כי היא נעשית בטעם טוב ונובעת מחוסר העניין הטבעי והאמין של הדמות הראשית בנושאים הללו. אז נכון, הממלכה המתוארת היא פשטנית במעט וקצת יותר מדי אפלה ומצומקת דעת מכדי להיות מציאותית לחלוטין בעיני הקורא הסביר, אבל כשקוראים דיסטופיות תמיד יש לזכור שבני אדם מגיבים בקיצוניות לתנאים קיצוניים ושאי אפשר באמת לבקר מציאותיות של מערכות שלטון הזויות אחרי התהפוכות שידעה אירופה במאה השנים האחרונות לבדן.
אז בסך הכל מדובר בספר טוב ואפל, שהסוף ההזוי שלו שגולש לפנטזיה מיתולוגית לא מצליח להרוס אותו. דמות האב המלך לא מאוד מפותחת ומתגלית רק ברמזים, אך זה לא נעשה באופן שמשאיר אותנו באפילה אלא בדיוק במידה שמצליחה לגרום לנו להיבעת ממנו מספיק ולתהות באימה אילו עוד רבדים קיימים בו אליהם אנו לא מודעים.

---אין פה בדיוק ספוילרים, אבל רוח הספר מופיעה פה באופן שאולי עדיף יהיה לגלות בקריאה ראשונה---

איך באמת, אבל באמת היינו מגיבים להגעתנו לעולם חדש לחלוטין? איך היינו מחליטים לנהוג בו, איך היינו מעצבים אותו? אילו ערכים היינו יוצקים בו ובחברה שהיינו בונים בו? על השאלה הזו לא מצאתי הרבה תשובות מורכבות או עמוקות בספרות המד"ב, מה שרק מדגיש את נדירותה ויופיה של האיכות יוצאת הדופן של התשובה שהספר הזה מספק לה.

נדירות הפעמים שאני מדרג ספרים בדירוג מושלם, אבל הספר הזה בהחלט זכאי להימנות בין הדוגמאות הנדירות הללו. שילוב יוצא דופן ומורכב בין דמויות ריאליסטיות אבל גדולות מהחיים, לבין עלילה מתונה ועקבית אבל בעלת מימדים ועומק מסחררים, מקנה לספר עומק רגשי ותמתי יוצא דופן. הדבר מודגש במיוחד כשהוא פוגש בגישה הנבונה, המציאותית והמורכבת של הספר לנושאים כמו פוליטיקה בינלאומית, יחסים בין קבוצות תרבותיות שונות והתעצבותם של כוחות חברתיים וקבוצתיים בסביבה חדשה.
אז נכון, הספר הוא בבסיסו טייק חדש על נושא מוכר של יישוב ארץ צחיחה שיוצג כבר לא פעם בספרות על הסְפָר של הסְפֶרָה האנגלו-אימפריאלית במאה ה-19, אבל בתור שכזה הוא מצליח ליצוק משמעות חדשה לנושא ולנסוך בו מימד מהמם ויוצא דופן של חזון חברתי ליברלי שנעדר מתנועת ההתיישבות העתיקה בארצות הספר הנ"ל. (כמו כן לא מזיק שבמקרה הזה אין תושבים מקומיים שיש לקחת בחשבון את רמיסתם הברוטאלית במהלך תהליך ההתיישבות).
בכללי אני סבור שיהיה הוגן לומר שהספר הוא מעל הכל פנטזיה פרוגרסיבית על יישוב הספר, פנטזיה שנועדה לתקן במחשבה של הקורא (והסופר) את העוולות שעוללו אבות תרבות המערב לתושבים ולאדמות של הארצות החדשות אותן יישבו. מתוך מודעות לכך, הספר מציב רבים מן הדמויות הראשיות שלו בראשן של סיעות פוליטיות (המתפתחות להיות תנועות עממיות מורכבות של ממש בסוף הספר ובספרים הבאים) מגוונות ובעלות עומק חברתי, שכל אחת באה להתמודד עם עניין יישובו של עולם חדש באופן שונה. ישנה הסיעה המרקסיסטית המהפכנית (בהנהגת ארקדי בוגדנוב), ישנה הסיעה הריאל פוליטית (בהנהגת פרנק צ'אלמרס), הסיעה התאגידית האולטרה קפיטליסטית (בהנהגת פיליס בויל) וישנה הסיעה המנסה לאגד את בני מאדים בצורה חברתית חדשנית ופרוגרסיבית, אך בקווי מתאר מעורפלים יתר על המידה הרצויה ובעייתיים משהו, בהנהגת הדמות המיתית ג'ון בון. יחד איתם אנו פוגשים בעוד דמויות רבות, מובחנות, עמוקות ומלאות בכאבים, אהבות, חזונות ומחשבות. ביניהן מתבלטות דמויותיהם של הירוקו המיסטיקנית המסתורית, סקסיפרג' ראסל המדען האובייקטיבי ובעל תשוקת הידע, אן קלייבורן הגיאולוגית הסביבתנית הקיצונית, זאב הערבות המתעתע והחמקני ועוד ועוד.
יכולתי להמשיך ולכתוב עוד שעות על הספר, על הדיוק והמורכבות בהם מתוארים בו תהליכים חברתיים, פסיכולוגיים ופוליטיים, על הנטייה שלו לגלוש לתיאורים מדעיים שעשויים יהיו להיתפס בידי רבים כטרחניים אך בעיני רק מגבירים את איכות ואמינות שאר חלקי הספר, או על האופן הרה האסון ויוצא הדופן בו הספר נגמר. אך גם בדברים טובים יש לקצר, ועל כן אגמור את ביקורתי זו בקריאה אחת נמרצת: לכל מי שיכול, אנא מכם: רוצו לספרייה או לחנות הספרים הקרובה אליכם וקחו לידיכם את הספר. תנו הזדמנות לרוחכם להיות מוארת בידיו של כותב נפלא, דרך ספר מסעיר ומורכב.
לא תצטערו.