ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שישי, 20 באוגוסט, 2021
ע"י האילומנטיקן
ע"י האילומנטיקן
הייתי רוצה לומר שבספר הזה מגיעה הסדרה המופלאה של קים סטנלי רובינסון לכדי שיא, אבל אני חושש שלפחות מבחינת אקשן זה לא ממש נכון. השיא מבחינת אקשן יכול היה להימצא בסוף מאדים האדום, או בסוף מאדים הירוק. בספר הזה אנחנו בעיקר מקבלים את התמונה של התשובה לשאלה הנצחית: מה קורה אחרי המהפכה?
כלומר, הרי, הנה הכל הצליח. המהפכה הצליחה, האו"ם גורש ממאדים, מאדים קם כמדינה עצמאית לאחר משא ומתן מפרך בהנהגת נדיה, נירגל וארט. אבל מה עושים אחרי שהטובים מנצחים? לא בדיוק הולכים הביתה וחיים באושר ועושר. ואכן, גם בספר הזה ישנן בעיות וישנם אתגרים, משברי על שמרחפים מעל ראשי הגיבורים הנצחיים והאל מתים שלנו (בסוף הספר מאיה טויטובנה כבר בת יותר מ230 שנה!), כמו הניסיונות של כדור הארץ להציף את מאדים במהגרים והסירוב של מאדים לקבל אותם, כשבראשו עומדת המנהיגה התככנית והתחבלנית ג'קי. זאת בנוסף למאבק הפנימי בין מאדים תחילה הפופוליסטית בהנהגת ג'קי לבין קואליציית המהפכה השלישית בהנהגת שורדי המאה הראשונים.
במידה רבה הספר עומד בסימן הדברים שלא קרו, כמו הסדרה כולה. אי אפשר לקרוא את הספר הראשון בלי לתהות מה היה קורה אם מאה הראשונים לא היו מורשים לפתוח במבצע התאמת כוכב הלכת להתיישבות; או את הספר השני בלי לתהות מה היה קורה לו פרנק צ'אלמרס לא היה נותן לזעמו לעוור אותו עד לכדי להוציא לפועל את ההתנקשות בג'ון בון. כך גם בספר השלישי בולטות דמויות מסוימות בהיעדרן. מה היה קורה לו הירוקו, מנהיגת הכת המיסטית שהולידה את מנהיגיו הצעירים של הדמימונד, הייתה נגלית מחדש? היכן היא בכלל, היא ועדת מאמיניה? האם חוסלו במהלך המהפכה השנייה, כפי שטוען זאב הערבות? מה היה קורה לו נירגל היה בוחר לקבל את ההצעה לנשיאות מאדים? מה היה קורה לו זו, ביתה ושליחתה הפוליטית של ג'קי למערכת השמש החיצונית והפנימית, הייתה שורדת?
גיבור הספר, כמו תמיד, הוא מאדים, שעבר שינוי קיצוני בתנאי סביבתו. כזכור מסוף "מאדים הירוק", כעת האוויר ניתן לנשימה חופשית בידי מי שעבר התאמה גנטית מינימלית, ואוקיינוס בוראליס נח על גבי מדבר בוראליס העתיק. נחליו של מאדים התמלאו מחדש ומים זורמים בהם בחופשיות, ספינות משייטות בחירות בתעלות בין ימותיו ומטוסים ורכבות מקשרים בין כל חלקיו. דור חדש קם, דור אשר לא ידע את המהפכה ואת מחירה, דור אשר התנער לחלוטין מכל שעבוד ומכל שריד וצל של הפטריארכיה או הקפיטליזם העתיקים. בכך מביא רובינסון את חזונו הפרוגרסיבי בסדרה לשיא, כשהוא בונה בזהירות ובחכמה את פניו הפסיכולוגיים של דור הZ של ראשית המאה ה23. האם בני הדור הזה חופשיים, מאושרים, מיניים והדוניסטיים לחלוטין, וניהיליסטים עד היסוד? כן, בהחלט. האם התיאור קלישאתי משהו ומתאר מציאות אוטופית גרידא? ובכן, אולי קצת. אבל כמו בכל דבר שהוא עושה, גם כאן רובינסון מתאר את המציאות באופן רגיש ומלא בחן וחכמה, במידה מספיקה בהחלט של אמינות כדי לעבור את סף השעיית הספק שאני מוכן להרשות.
יצויין שעם כל זאת, הספר הזה הוא עדיין אמין יותר מכל ספר אחר שקראתי על החברה האנושית מנקודת מבט סביבתית ורב דורית, ויש בו מידה יוצאת דופן, כרגיל, של תשומת לב לפרטים רגשיים ומורכבות פסיכולוגית של הדמויות.
הספר עוסק במידה רבה גם בזקנה על כל משמעויותיה, וחוקר באריכות ובעומק את החוויה של אדם שזקן מעבר לכל חלומותיו כשהיה צעיר. הספר חוקר את הזיכרון המתדלדל, את הספקות בנוגע להמשכיות האישיות, ואת ההפרעות הנפשיות שמתחילות להתפתח לאחר מאתיים שנות חיים. התיאורים של תהליכי ההזדקנות של הדמויות כפי שהם נחווים מתוך הראש שלהם היו מפליאים במידת הרגישות שלהם בעיניי, ולא יכולתי שלא לצאת מהספר עם חוויה של שהות בראש של מישהו אחר, של אדם מורכב ומרתק ועמוק.
לסיכום, ספר מעניין, מפורט ומלא אופטימיות, העוסק בהכל מהכל אבל בכללי בתהליך בנייתה ותחזוקתה של אוטופיה, וחווית העולם מתוך הראש של מי שזקן מכדי לזכור את שנות השישים לחייו.
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
