בספטמבר אחד בהיר, בדיוק בימים שבהם התקבלתי לעבודה כמרצה באוניברסיטת אלקלה דה אנארס, בוטל יום גיבוש שתוכנן למרצים החדשים. מצאתי את עצמי עם יום פנוי ולא מתוכנן, אחרי שבועות ארוכים במדריד שבהם כבר נדמה היה שראיתי הכול. חיפשתי לאן ללכת לא כדי למלא זמן, אלא כדי לצאת מעט מן העיר ומהרעש.
כך הגעתי להחלטה לטייל בערים המרכיבות את קהילת מדריד. בתוך חיפוש כמעט מקרי נתקלתי בשם של עיר יפהפייה שמעולם לא ביקרתי בה קודם: ארנחואז עיר של גנים ופארקים מרהיבים. עליתי על רכבת בלי ציפיות מיוחדות, עם מחשבה כללית על ירוק, מים ושקט.לא ידעתי אז שיום שנולד מביטול יהפוך לנקודת מוצא רגשית ואינטלקטואלית.
באותו ביקור, כששוטטתי בנחת ובשלווה בגנים, פגשתי גבר ספרדי יפהפה ומורכב בשם גונסלו גנן, אדם של אדמה ושגרה, מבוגר ממני בשלוש־עשרה שנה, וחייל ספרדי לשעבר.
באותו רגע דיברתי בטלפון עם אחי הקטן, הראיתי לו את הברבורים וצחקנו. תוך כדי השיחה הבחנתי במישהו שמתבונן בי.
בדיעבד אני יודעת שכבר אז הגידול בעין השפיע על תפיסתי, משום שהיה נדמה לי שמדובר בזקן שרוכב על אופניים. סיימתי את השיחה והתחלתי ללכת ואז הוא התקרב אליי על אופניו. "הולה", אמר. עצר מעט לצדי, על האופניים, ושאל באנגלית איטית אם אני מבקרת בעיר. עניתי בקצרה, בספרדית מהוססת, שאני רק מטיילת.
הוא חייך, הציג את עצמו, אמר שהוא עובד בגן, ושאל מאין באתי, אמרתי ישראל, התחיל לצחוק שהוא לא ידע שישראליות כאלה יפות. ,שאל אם מצא חן בעיניי הגנים שלו, שאל מאיפה אני, אמרתי ישראל, והציע להדריך אותי בעיר. בטח אמרתי לעצמי בציניות מיד אצטרף אלייך שתדריך אותי, הרגשתי לחץ, והתחלתי להתרחק ממנו בין השבילים. סירבתי הוא צחק ממבוכה אבל הוא לא ניסה לעצור אותי. שמעתי רק את גלגלי האופניים מתרחקים מאחוריי.
בדיעבד אני יודעת שברחתי לא ממנו, אלא מן האפשרות זה לא היה עוד משוגע שמציק לבחורה לבד משהו קרה באותו יום. המשכתי ללכת בין השבילים, מנסה להחזיר את הקצב הרגיל של טיול, כאילו לא אירע דבר אבל משהו קרה.
ימים וחודשים לאחר מכן התברר לי שגונסלו חיפש אחרי ואף מצא מסתבר שהסטורי שהעלתי מהגן והתמונות היה מהנצפים בעיר , למרות שמעולם לא אמרתי לו את שמי..הוא עקב אחריי חודשים בלי לשלוח הודעה . די לומר שהקשר שנרקם בין מבט אחד בגן מלכותי לבין חיפוש עיקש אחר אדם זר, הותיר חותם שקט אך מתמשך.החוויה הזו שינתה את אופן הקריאה שלי. היא חידדה את הרגישות שלי לספרים העוסקים באהבה שאינה מתממשת עד תום, בקשרים שנשארים תלויים לא משום חולשה נאלא מתוך מודעות. מתוך העמדה הזו ניגשתי אל קרא לי בשמך של אנדרה אסימן: לא רק כסיפור התבגרות רומנטי, אלא כטקסט שמבקש לקבע רגע של אפשרות ולבחון את כוחו של הזיכרון לעצב חיים שלמים.
הקריאה שלהלן נובעת אפוא לא רק מן הספר עצמו, אלא מן המתח שבין ספרות לחיים מתח שהפך עבורי מוחשי במיוחד.ועכשיו לספר, מדובר ברומן זיכרון יותר משהוא רומן אהבה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שהמספר, אליו, אינו מספר את סיפורו כדי לשחזר את האהבה עצמה, אלא כדי לשמר את תחושת ההיתכנות שלה. זהו ספר על קיץ אחד בצפון איטליה, אך יותר מכך על האופן שבו קיץ אחד יכול להפוך לציר זהות שלם.
הכתיבה של אסימן אינטימית עד כדי חוסר נוחות. הקורא אינו מוזמן לצפות מן הצד, אלא נדחף אל תוך תודעה צעירה, מתלבטת, אובססיבית לעיתים. המונולוג הפנימי של אליו מתאר לא רק תשוקה לאוליבר, אלא גם תשוקה להבין את עצמו דרך עיניו של האחר. זהו מנגנון מרכזי בספר: האהבה אינה מכוונת החוצה בלבד, אלא משמשת כמראה.
מבחינה ספרותית, זהו אחד ההישגים הבולטים של הרומן היכולת לתאר תשוקה כפעולה קוגניטיבית כמעט. הגוף נוכח, אך המחשבה שולטת. כל מחווה קטנה נטענת במשמעות, כל שתיקה הופכת לשדה פרשני. במובן זה, הספר קרוב יותר לפרוזה פסיכולוגית מאשר לרומן רומנטי.עם זאת, כאן גם טמון הקושי.
פערי הגיל, יחסי הכוח, והעובדה שהקשר מתקיים במרחב זמני ומוגן (בית קיץ, חופשה, היעדר אחריות ממשית) כמעט ואינם זוכים לביקורת פנימית בטקסט.
אסימן בוחר לכתוב מתוך געגוע, לא מתוך רפלקסיה אתית. עבור קוראים מסוימים ובעיקר קוראות בוגרות הבחירה הזו עלולה להותיר תחושת אי־נחת.
אוליבר עצמו נותר דמות חמקמקה. הוא מושא תשוקה יותר מאשר סובייקט מלא. בניגוד לאליו, עולמו הפנימי של אוליבר נמסר בעיקר דרך פרשנותו של המספר. כך נוצרת היררכיה רגשית: האחד נחשף עד תום, האחר נשאר מסתורי.
זהו מהלך ספרותי מודע, אך גם כזה שמחזק את תחושת האהבה כחד־כיוונית במהותה.
הסיום ובעיקר האפילוג המאוחר מדגישים את עמדת הספר: לא המימוש הוא העיקר, אלא הזיכרון. האהבה ה"אמיתית" היא זו שנשמרת כחותם פנימי, כמשהו שמעצב את מי שנהיינו, לא את חיינו בפועל.