אני לא יודע מה איתכם אבל אני יכול לגלות לכם שכשאני מתוודע ליוצרים שמדברים אליי והיצירות שלהם מוצאות חן בעיניי לא באופן חד פעמי, אני אוהב מעבר לגלות את מקורות ההשראה שלהם גם את האמנים האחרים שנמצאים במעגל היצירה שלהם. כך קרה לי גם כשהתוודעתי אל פנחס שדה בתקופה האחרונה של חייו כשהוא הופיע מספר הופעות בודדות עם אהוד בנאי. מבחינתי מצד אחד שלו נמצא יוסף מונדי עיתונאי ומחזאי ומצד שני יותם ראובני סופר שאף הוא עיתונאי, הוא מי שליווה את שדה כעשור לפני שחלה במחלה הממאירה, באמבולנס בדרך לטיפול נמרץ.
מאוד אהבתי את הספרים שראובני כתב בהשראתו של שדה, "בעד ההזיה" (שלפני כמה שנים זכה להוצאה מחודשת) ו-"התפכחות". הסיבה שאני מזכיר את העובדה הזאת היא אם עוד לא הבנתם שהוא מספר בספר הזה על סיפור חייו תוך שהוא מזכיר את שדה בכמה ציוני דרך, והוא מתחיל לספר את סיפור חייו לפני שעיברת את השם שלו ל-"יותם ראובני" שכפי שהוא כתב בספר בהומור עצמי מזכיר שם של מכבי ולא "ז'אן ריבן" כשל מי שבאמת נולד ברומניה.
במשך השנים ניסיתי לקרוא את דבריו של יותם ראובני ואני משום מה לא ממש מצליח להתחבר כשהוא מעלה דברים מדמיונו. אני מוצא עניין יותר כפי שהוא בספר הזה מספר על חייו, ולקורא שמתמצא בספרות הצרפתית הוא מזכיר את "עונה בגיהנום" של המשורר ארתור רמבו. כך היה במיוחד ביצירה רחבת היריעה - "יומן לילה" (3 כרכים) של משהו שנדמה כי אין דומה לו בספרות העברית ואני ממליץ לכם לחפש לקרוא אותו.
ראובני בכתיבה שלו לא חוסך מהקורא ממחשבותיו כהומוסקסואל, אני מוכרח להודות שאותי באופן אישי זאת אחת הנקודות בכתיבה שלו שהכי פחות מעניינות אותי אבל יחד עם זאת אין ספק שהוא בוחן את העולם שסביבנו בצורה מאוד מיוחדת וכפי שהוא כותב על חייו זה מעורר השראה, גם בקרבנו ההטרוסקסואלים, כי אין תיאורים דוחים או לפחות כאלה שאני באופן אישי הרגשתי לא נעים לקרוא אותם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
