במשך השנים קראתי אין ספור ספרים שקשורים בצורה כזאת או אחרת לשגעון (מהקל עד לכבד), בהלצה יצא לי לחשוב על איך זה "כל השגעון על מדף אחד" וסילחו על כך, אני ממש לא מקל ראש בסבלם של האחרים. נהפוכו פרט לספרים הללו אני משתדל להעמיק ולקרוא גם פסיכולוגיה, ביניהם רכשתי ספר שעלה לי לא פחות ממאתיים ש"ח על סוגים שונים של שגעונות כולל איורים. הנושא הזה הוא ללא ספק מרתק, אם זה היה תלוי בי הייתי עורך מכל הספרים איזושהי אנתולוגיה (הרי אפילו שם יש כבר) אבל בואו לא נסטה מהספר הספציפי הזה.

גדעון רייכר הוא אחד העיתונאים הכי אהובים עליי ואני מאמין שגם על הציבור הרחב, זו ככל הנראה גם הסיבה שבעתיה "זכה" לקבל את דבריה של מי שכתבה את הספר הזה שתחילתו במחברות. היא (כמובן ששמה נשמר בסודיות) תיעדה את תקופתה בבית חולים של חולי רוח ועושה את זה בצורה נאמנה עד כי נדמה שכל מי שיקרא את הדברים יחוש מה זה להיות מאושפז במקום כזה. היא מתארת את האחיות שנחמדות אליה וכמה מהן שגם לא ושהן בכלל חושדות בה על מה שהיא כותבת.

בסופו של דבר היא מבינה שבכדי למצוא את דרכה מחוץ למוסד עליה להתנתק מהכתיבה אז היא נאלצת לשקר לכמה שהיא כותבת מכתב לאמא שלה שמזמן לא הגיעה לבקר אותה. היא לא מכחישה את המחשבה שעברה לה בסוף לא לשמור על התיעוד הזה אבל עובדת היותו ספר נכון מצידנו להבין שהיא הלכה עם המחשבה שהיתה לה עד הסוף ואומר למסור אותו לעיתונאי בכדי שכולם ידעו ויראו (מהמובן של חשש ופחד). היא תיעדה את התקופה שלה עד קצת אחרי האישפוז, כשכבר חיפשה את מקומה בעולם הגדול.

מי שקורא את כל הספר בעניין רב לא יכול להימנע מלשאול את עצמו אם היא עוד חיה עד היום, כמה עשורים אחרי שהספר הזה יצא לאור, מעניין איפה היא. כולי תקווה שהיא מצאה את הדרך שלה והיא רוותה נחת, אם כי לפי מה שכתוב בספר (ואני חלילה לא רוצה לקלקל לכם את הקריאה) עושה רושם כי ליוותה אותה שרשרת של טעויות ולאנשים ש"חיכו לה בחוץ" (במרכאות מכופלות) לא היו בהכרח סבר פנים יפות כלפיה וזה כמובן מצער. אני לא פעם נובר בארכיון של עיתונים ישנים שעולים לאינטרנט, לאחרונה אפילו עלה "העולם הזה" (של אורי אבנרי זכרונו לברכה) ומעניין אותי אם מסתתרת לה איפשהו כתבה שקשורה לעניין הזה.

במשך השנים קראתי אין ספור ספרים שקשורים בצורה כזאת או אחרת לשגעון (מהקל עד לכבד), בהלצה יצא לי לחשוב על איך זה "כל השגעון על מדף אחד" וסילחו על כך, אני ממש לא מקל ראש בסבלם של האחרים. נהפוכו פרט לספרים הללו אני משתדל להעמיק ולקרוא גם פסיכולוגיה, ביניהם רכשתי ספר שעלה לי לא פחות ממאתיים ש"ח על סוגים שונים של שגעונות כולל איורים. הנושא הזה הוא ללא ספק מרתק, אם זה היה תלוי בי הייתי עורך מכל הספרים איזושהי אנתולוגיה (הרי אפילו שם יש כבר) אבל בואו לא נסטה מהספר הספציפי הזה.

גדעון רייכר הוא אחד העיתונאים הכי אהובים עליי ואני מאמין שגם על הציבור הרחב, זו ככל הנראה גם הסיבה שבעתיה "זכה" לקבל את דבריה של מי שכתבה את הספר הזה שתחילתו במחברות. היא (כמובן ששמה נשמר בסודיות) תיעדה את תקופתה בבית חולים של חולי רוח ועושה את זה בצורה נאמנה עד כי נדמה שכל מי שיקרא את הדברים יחוש מה זה להיות מאושפז במקום כזה. היא מתארת את האחיות שנחמדות אליה וכמה מהן שגם לא ושהן בכלל חושדות בה על מה שהיא כותבת.

בסופו של דבר היא מבינה שבכדי למצוא את דרכה מחוץ למוסד עליה להתנתק מהכתיבה אז היא נאלצת לשקר לכמה שהיא כותבת מכתב לאמא שלה שמזמן לא הגיעה לבקר אותה. היא לא מכחישה את המחשבה שעברה לה בסוף לא לשמור על התיעוד הזה אבל עובדת היותו ספר נכון מצידנו להבין שהיא הלכה עם המחשבה שהיתה לה עד הסוף ואומר למסור אותו לעיתונאי בכדי שכולם ידעו ויראו (מהמובן של חשש ופחד). היא תיעדה את התקופה שלה עד קצת אחרי האישפוז, כשכבר חיפשה את מקומה בעולם הגדול.

מי שקורא את כל הספר בעניין רב לא יכול להימנע מלשאול את עצמו אם היא עוד חיה עד היום, כמה עשורים אחרי שהספר הזה יצא לאור, מעניין איפה היא. כולי תקווה שהיא מצאה את הדרך שלה והיא רוותה נחת, אם כי לפי מה שכתוב בספר (ואני חלילה לא רוצה לקלקל לכם את הקריאה) עושה רושם כי ליוותה אותה שרשרת של טעויות ולאנשים ש"חיכו לה בחוץ" (במרכאות מכופלות) לא היו בהכרח סבר פנים יפות כלפיה וזה כמובן מצער. אני לא פעם נובר בארכיון של עיתונים ישנים שעולים לאינטרנט, לאחרונה אפילו עלה "העולם הזה" (של אורי אבנרי זכרונו לברכה) ומעניין אותי אם מסתתרת לה איפשהו כתבה שקשורה לעניין הזה.